אתמול השתתפתי באזכרה ליד האנדרטה בדראנסי, לעשרות אלפי יהודי צרפת שנשלחו משם לאושוויץ בדרכם האחרונה. בערב נכחתי באירוע רב־משתתפים בבית הכנסת הגדול בפאריס, שבו הקהילה נפרדה מ־500 יהודים נרגשים שעולים לישראל, מתוך שכנוע עמוק שהעתיד הוא במולדת ההיסטורית שלנו.
שר ההיסטוריה הטיל על כתפי ממשלת ישראל את האחריות לדאוג לביטחון המדינה למען אזרחיה ולטובת יהודי כל העולם. אחריות זו מחייבת לעיתים קבלת החלטות שאינן פופולריות. דוגמה לכך היא ההסכם עם טורקיה. אין לי ספק קל שבקלים כי ההחלטה על ההסכם נעשתה משיקולי ביטחון והגנה על אינטרסים חיוניים. בעולם שמשתנה משעה לשעה, צריך לנהל סיכונים ולהגיע להסכמות הדורשות אומץ לב מדיני, ובעיקר להתעלות מעל ציוצים וכותרות של מבקרים פוליטיים המסוגלים למצוא או להמציא טיעונים מהגורן ומהיקב רק כדי להתקיף את הממשלה ואת העומד בראשה. כשלא חתמו על הסכם בעבר היתה להם ביקורת, כעת, שחותמים על הסכם, שוב יש להם ביקורת, אז מי יכול לקחת את הביקורת ברצינות?
לא צריך להיות שר בכיר בהווה ולשעבר, או מומחה לאסטרטגיה, על מנת להבין את השיקולים שהובילו להסכם, גם אם אי אפשר לפרט את כולם. הממשלה לא תחתום על ההסכם כדי להקל על ישראלים להגיע בקיץ לאנטליה. עם כל הכבוד לשיקולי זקיפות קומה לאומית, הגם ששיקולים אלה חשובים, יש לאזן אותם עם מערכת רחבה ומורכבת של אינטרסים וצרכים לאומיים.
מגוחך לשמוע דיבורים רמים על כבוד לאומי מפוליטיקאי מתוסכל, שבלא רשות ומבלי סמכות תוך גילוי נמיכות קומה והתרפסות, הציע לאבו מאזן את רוב שטחי יהודה ושומרון, כולל אחיזה משמעותית בירושלים. מי שמטיף לכבוד לאומי, כדאי שייטול קורה מבין עיניו.
בעידן הציוצים והפייסבוק, שרים לשעבר יודעים שכל ביקורת שישמיעו על נתניהו תקבל מייד חשיפה רבתי בתקשורת. מתוך רצון שלא להישכח ולהיעלם מתודעת הציבור, הם מפרסמים בכל כמה ימים דברי ביקורת. ברוח זו יש להתייחס לטיעונים שלהם. אין לי ספק שאם הם היו יודעים את מרחב השיקולים, הם היו תומכים בהסכם.
ליבי ליבי עם המשפחות השכולות שמבקשות לקבל את גופות יקיריהן. מובטחני שאם ממשלת ישראל היתה יודעת שהטורקים יכולים לגרום לחמאס לפעול כבני אדם ולא כחיות בר, הממשלה היתה עומדת על כך. יום יבוא והגופות יוחזרו, עם ישראל ונבחריו לא ירפו מהמשימה המקודשת.
לוחמי השייטת ששומרים בדרך כלל על שתיקה, צריכים להיות גאים בפעולתם על המרמרה - פעולה אמיצה שהבהירה לכולם שאין לנסות שוב לשלוח מחבלים וסייענים בספינות לעזה. עליהם לדעת כי האחריות הלאומית מוטלת על נבחרי הציבור ולא על קציני צבא וחיילים. לצערי, בתקופה האחרונה חל שיבוש מסוים בעניין זה, ואני מקווה שיתוקן בהקדם. החלטות במדינה דמוקרטית מתקבלות על ידי הנבחרים ולא על ידי מפקדים ואפילו רמטכ"לים ואלופים בהווה ולשעבר.
אתמול השתתפתי באזכרה ליד האנדרטה בדראנסי, לעשרות אלפי יהודי צרפת שנשלחו משם לאושוויץ בדרכם האחרונה. בערב נכחתי באירוע רב־משתתפים בבית הכנסת הגדול בפאריס, שבו הקהילה נפרדה מ־500 יהודים נרגשים שעולים לישראל, מתוך שכנוע עמוק שהעתיד הוא במולדת ההיסטורית שלנו.
שר ההיסטוריה הטיל על כתפי ממשלת ישראל את האחריות לדאוג לביטחון המדינה למען אזרחיה ולטובת יהודי כל העולם. אחריות זו מחייבת לעיתים קבלת החלטות שאינן פופולריות. דוגמה לכך היא ההסכם עם טורקיה. אין לי ספק קל שבקלים כי ההחלטה על ההסכם נעשתה משיקולי ביטחון והגנה על אינטרסים חיוניים. בעולם שמשתנה משעה לשעה, צריך לנהל סיכונים ולהגיע להסכמות הדורשות אומץ לב מדיני, ובעיקר להתעלות מעל ציוצים וכותרות של מבקרים פוליטיים המסוגלים למצוא או להמציא טיעונים מהגורן ומהיקב רק כדי להתקיף את הממשלה ואת העומד בראשה. כשלא חתמו על הסכם בעבר היתה להם ביקורת, כעת, שחותמים על הסכם, שוב יש להם ביקורת, אז מי יכול לקחת את הביקורת ברצינות?
לא צריך להיות שר בכיר בהווה ולשעבר, או מומחה לאסטרטגיה, על מנת להבין את השיקולים שהובילו להסכם, גם אם אי אפשר לפרט את כולם. הממשלה לא תחתום על ההסכם כדי להקל על ישראלים להגיע בקיץ לאנטליה. עם כל הכבוד לשיקולי זקיפות קומה לאומית, הגם ששיקולים אלה חשובים, יש לאזן אותם עם מערכת רחבה ומורכבת של אינטרסים וצרכים לאומיים.
מגוחך לשמוע דיבורים רמים על כבוד לאומי מפוליטיקאי מתוסכל, שבלא רשות ומבלי סמכות תוך גילוי נמיכות קומה והתרפסות, הציע לאבו מאזן את רוב שטחי יהודה ושומרון, כולל אחיזה משמעותית בירושלים. מי שמטיף לכבוד לאומי, כדאי שייטול קורה מבין עיניו.
בעידן הציוצים והפייסבוק, שרים לשעבר יודעים שכל ביקורת שישמיעו על נתניהו תקבל מייד חשיפה רבתי בתקשורת. מתוך רצון שלא להישכח ולהיעלם מתודעת הציבור, הם מפרסמים בכל כמה ימים דברי ביקורת. ברוח זו יש להתייחס לטיעונים שלהם. אין לי ספק שאם הם היו יודעים את מרחב השיקולים, הם היו תומכים בהסכם.
ליבי ליבי עם המשפחות השכולות שמבקשות לקבל את גופות יקיריהן. מובטחני שאם ממשלת ישראל היתה יודעת שהטורקים יכולים לגרום לחמאס לפעול כבני אדם ולא כחיות בר, הממשלה היתה עומדת על כך. יום יבוא והגופות יוחזרו, עם ישראל ונבחריו לא ירפו מהמשימה המקודשת.
לוחמי השייטת ששומרים בדרך כלל על שתיקה, צריכים להיות גאים בפעולתם על המרמרה - פעולה אמיצה שהבהירה לכולם שאין לנסות שוב לשלוח מחבלים וסייענים בספינות לעזה. עליהם לדעת כי האחריות הלאומית מוטלת על נבחרי הציבור ולא על קציני צבא וחיילים. לצערי, בתקופה האחרונה חל שיבוש מסוים בעניין זה, ואני מקווה שיתוקן בהקדם. החלטות במדינה דמוקרטית מתקבלות על ידי הנבחרים ולא על ידי מפקדים ואפילו רמטכ"לים ואלופים בהווה ולשעבר.
יש לי תקווה שהעולם יתפקח, בהקדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
