למרות שמדינות רבות יכולות להתקנא במצבה הכלכלי של ישראל - לפנינו עוד עבודה רבה • ממוצעי הסטטיסטיקה המרשימים מסתירים את מי שמושכים את כל המשק למטה • דו"ח חדש מלמד על פתרונות אפשריים
מצבה הכלכלי של ישראל טוב, ומדינות רבות יכולות להתקנא בנו, אך השאלה היא למי משווים. ההשוואה הראשונה צריכה להיות לעצמנו, והשנייה - למדינות בעלות מאפיינים דומים, שהיינו רוצים להידמות אליהן. שתי ההשוואות מובילות למסקנה שיש לנו עוד הרבה לעשות. דו"ח מרתק שנערך על ידי צבי אקשטיין, אביחי ליפשיץ ותמיר קוגוט, לקראת הכנס השנתי של מכון אהרן, קובע כי המצב - עד 1996 - היה הרבה יותר טוב בתחום היצע הדיור ומחיר הדירות, וכי אי השוויון היה קטן הרבה יותר.
בהשוואה למדינות שאוכלוסייתן דומה לשלנו, רמת החיים שלנו נמוכה בהרבה (התפוקה הלאומית הגולמית לנפש בישראל נמוכה ב־24 אחוזים מממוצע מדינות ה־OECD), ונעצרה בשנים האחרונות. פריון העבודה נמוך ב־35 אחוזים מזה של המדינות הדומות לנו, ורמת השוויון נמוכה בהרבה.
כלכלת ישראל יציבה, הן בהיבט התקציבי והן בהיבט המוניטרי. היא עברה את המשבר העולמי של 2008 כמעט ללא פגע, רמת האבטלה בה נמוכה, הצמיחה בה עדיין גבוהה יחסית, מאזן התשלומים שלנו נמצא בעודף, חלקו של התקציב הממשלתי מן התפוקה הלאומית הגולמית נמוך יחסית, והחוב הממשלתי נמצא בירידה מתמדת. אבל במקביל להישגים המרשימים, נוצרו בשנים האחרונות בעיות קשות שהדו"ח מציע להן פתרונות לא שגרתיים.
עיקר הגידול הטבעי באוכלוסייה הישראלית נמצא בקרב החמישון התחתון (העני ביותר במדינה). מדובר בקבוצה גדולה של חרדים וערבים, אשר גם אם נעשים מאמצים להגדיל את חלקם בשוק העבודה, עדיין חלקם נמוך, כמו שכרם. זהו החמישון המושך למטה את הגידול בצמיחה לנפש בישראל.
מחירי הדיור עלו בישראל בין 2007 ל־2013 ב־80(!) אחוזים.
זהו נתון מחריד שגרם להרחבת הפערים בחברה (בין מי שמסוגלים להפוך לבעלי רכוש ובין אלה שהרכוש מתרחק מהם). הטיפול בחמישון התחתון ומתן פתרון מערכתי לנושא הדיור, עשויים - לדעת מחברי הדו"ח - להעמיד את ישראל במקום גבוה הרבה יותר בכלכלת העולם.
הטענה היא שהממוצע המייצר את התמונה הכלכלית החיובית הוא בין קצוות רחוקים מדי. למשל - ההשקעה הציבורית והפרטית במחקר ופיתוח בישראל היא הגבוהה בעולם, ועל כך גאוותנו. מדובר ב־3.45 אחוזים מן התפוקה הלאומית הגולמית, לעומת ממוצע של 1.36 אחוזים במדינות ה־OECD. אבל 97 אחוזים מן ההשקעה במו"פ מופנים לתחום ההיי־טק, לשירותים מדעיים ולתעשייה עילית.
תחום התעשיות המסורתיות אינו זוכה למחקר דומה. הוא שוקט על שמריו, אינו צומח, הפריון בו נמוך במיוחד (כיוון שאין בו התפתחויות פורצות דרך), ומושך את הגידול הכללי בפריון העבודה בישראל לרמה הנמוכה ב־35 אחוזים מזו של המדינות הדומות לנו. התוצאה היא תרומה נוספת להגדלת הפערים בחברה, לשכר הנמוך המשולם לעובדים בתעשיות הללו ולאי יכולתם להשתחרר ממעגל העוני.
התמונה המצטיירת היא שישראל היא מדינה בעלת סטטיסטיקה כלכלית הראויה להערכה, אבל עם ממוצעים סטטיסטיים המסתירים פערים שאין להם הצדקה, והמושכים את הכלכלה למטה. חשיבות צמצומם של הפערים הללו, מעבר לצורך להבטיח סולידריות חברתית, היא בכך שהדשדוש במעגל העוני מקשה באיתור אנשים צעירים שיכלו להגיע למערכות השכלה מתאימות, ולתרום תרומה גדולה הרבה יותר למשק.
מסקנת הדו"ח היא כי את צמצום הפערים יש לפתור, בעיקר בשוק העבודה, ולא בהכרח באמצעות תשלומי ההעברה (קצבאות המיועדות לאפשר לחלשים בחברה להתקיים בתנאים מינימליים). הכותבים רואים את המפתח לשיפור משמעותי בכלכלה הישראלית בטיפול בחמישון התחתון. הם מציעים להשקיע באופן משמעותי בחינוך מקצועי, כך שהעובדים המצטרפים לתחומי הבניין והתעשיות המסורתיות יהיו עובדים מיומנים יותר, שיגרמו להגדלת הפריון, ויוכלו לקבל שכר גבוה יותר. הם מציעים לאפשר להם ללמוד במכללות המקבילות למכללות האקדמיות. הפריון בענפי המשק המשתרכים מאחור צריך לגדול, לדברי המחברים, ב־10 אחוזים יותר מקצב הגידול הממוצע של ענפי המשק האחרים. הדבר יוכל להיעשות על ידי סיוע בהכנסת טכנולוגיות חדשות לענפים הללו, בהקלות שיעניקו לעובדיהן שכר גבוה יותר ובהכשרת העובדים.
פתרון מצוקת הדיור
ישראל ירדה אשתקד למקום ה־53 והבלתי מחמיא במדד "עשיית העסקים" העולמי. הדו"ח מציע לטפל בנתון זה טיפול חירום, באמצעות הקמת יחידה ממשלתית ייעודית לקידום עסקים בישראל, אשר תקל במתן אישורים ומידע למי שרוצה להקים כאן עסקים. פעולה כזו תוכל לאפשר ליותר ויותר אנשים לפתוח עסקים ולהגדיל את הכנסתם.
מה שעשוי לתרום מאוד לשינוי מצבו של החמישון התחתון הוא שינוי במדיניות הדיור, וכאן הטענה המרכזית היא שהרפורמה המתוכננת, בדמות "מחיר למשתכן" (כשהמכרז מייצר תחרות על המחיר הנמוך ביותר למ"ר לדירה, ואשר בו רוכשי הדירות מחויבים בהון עצמי נמוך), שהיא ספינת הדגל הממשלתית לטיפול במחירי הדירות, תגרום לתוצאה הפוכה מזו שמצפים לה: במקום למשוך לפריפריה רוכשי דירות מן החמישון התחתון, היא תגדיל את הביקוש לדירות גם בקרב מי שאינו זקוק לדירה, אך ישמח להשקיע בה בתנאים נוחים כל כך. העלאת הביקוש תגרום להעלאה נוספת במחירי הדיור במרכז הארץ, ובעקבותיה - בארץ כולה.
לדעת המחברים, יש צורך להגדיל באופן משמעותי את היצע הדירות בארץ, וקודם כל בתל אביב ובמרכז, ולהגדיל את ההשקעה בתשתיות בהתאם. כיוון שמחירי הדיור בישראל נגזרים ממרחק הדיור מן העיר המרכזית, הטיפול במחירים צריך להיעשות, קודם כל, בעיר המרכזית. יש להרחיב את תכנון מלאי הקרקעות הזמינות לבנייה למגורים, לטפל בחסמים ביורוקרטיים לא רק בפריפריה אלא גם במרכז, וליצור תמריצים שימנעו מעיריות המרכז להעדיף עסקים על מגורים בגלל שיקולי ארנונה.
הדו"ח אינו יוצא מנקודת מבט פוליטית או אידיאולוגית כלשהי (עד כדי כך שאינו מזכיר לא את משמעותן הכלכלית של ההתנחלויות, ולא את ההשלכות הכלכליות של נטל הביטחון). מקצועיותו המובהקת היא סיבה טובה למקבלי ההחלטות לקרוא אותו ברצינות, להתמודד עם המלצותיו ולשקול מחדש את המהלך המרכזי במאמץ להוזלת הדיור בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו