פסגות האבסורד שאליהן הגיע הדיון הציבורי בישראל השתקפו היטב במהלך כנס הרצליה לפני כשבוע, בעיקר בדבריו של אהוד ברק שהשתלח בבוטות חסרת תקדים בממשלה. למרבה האירוניה, כהונתו של ברק כרה"מ היתה הקצרה בתולדות המדינה, עם תפקוד לקוי בכל תחום אפשרי כמעט, ובייחוד בביטחון שהיה אמור להיות עיקר מומחיותו. מובן ש"הכבוד המפוקפק" הזה לא הפריע לו להטיף ולגדף את מי שבניגוד אליו מכהן במשרה זו זמן רב יותר כמעט מכל קודמיו (למעט בן־גוריון).
גילוי נאות: אני רחוק מלהיות סניגור נטול ביקורת של נתניהו ושל ממשלתו. נהפוך הוא: בעבר השמעתי דאגה עמוקה והסתייגויות רבות ממדיניותו ומגישתו לנושאים לא מעטים. ואולם דברי ברק, עם ניסיונו להצטייר כמעין "אורקל" מתריע בשער, בייחוד לאור הרקורד הפוליטי הדל שלו, נופלים איפשהו בין ההזוי לבין הבזוי.
ברק בונה על זיכרון ציבורי קצר, שיעלים מזיכרונם הקולקטיבי של אזרחי ישראל את אשר אירע תחת ממשלתו, רווית המחדלים והמפלות. כך, למשל, האשמתו שממשלת נתניהו "נכשלת שוב ושוב בהבטחת הביטחון". אזכיר כי היה זה לא אחר מברק שיזם וניצח על המנוסה החד־צדדית החפוזה של צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון והפקיר אותה לשלטון חיזבאללה, שהתחמש ונפרש בשנים שלאחר מכן עד הגבול. שש שנים מאוחר יותר פרצה מלחמת לבנון השנייה רבת הנפגעים, ובעקבותיה גדל מאגר הנשק של האויב פי עשרה כמעט בכמותו והשתפר רבות באיכותו.
כמו כן, במשמרתו של ברק פרצה האינתיפאדה השנייה, שנמשכה כחמש שנים והביאה אימה והרג לרחובות המדינה. גם לאחר שובו לפוליטיקה, בתקופה שכיהן כשר הביטחון בממשלותיהם של אהוד אולמרט (2009-2007) ושל נתניהו
(2013-2009), מצב הביטחון בדרום הידרדר עד כדי כך שצה"ל נאלץ לפעול פעמיים כדי להשיב את השקט לאזור, במבצעים עופרת יצוקה ועמוד ענן. למרבה הצער, בסיומם יצא חמאס בלתי מנוצח ואף התחזק. קשה, אפוא, להימנע מהמסקנה שביקורת מפיו בדבר כישלון מתמשך, כביכול, של הממשלה הנוכחית בהבטחת הביטחון אינה אלא עזות מצח.
כשלים בסדר גודל דומה אפיינו אף את דרכו של ברק בניהול עניינים פוליטיים פנימיים, עם תבוסות מוחצות בבחירות לראשות הממשלה ב־2001 ולכנסת ב־2009 (התבוסה הקשה ביותר למפלגת העבודה, עם 13 מנדטים בלבד), וגם בתחום הנורמות הציבוריות נראה שאין לו במה להתפאר: מבקר המדינה קבע בדו"ח שהתפרסם ב־2011 כי ההליך שבמסגרתו העביר ברק את עסקיו הפרטיים לשלוש בנותיו "לקה בפגמים... פעולות ברק לא עלו בקנה אחד עם הנורמות המצופות משר". בנימה דומה קבע "דה מרקר": "הדו"ח הוא נזיפה ציבורית חמורה ביותר לשר ברק".
בהשתלחותו חסרת הרסן והבסיס בממשלה, לא בחל ברק בהסבת נזק קשה לתדמיתה של מדינתו ולאמינות ממשלתה הנבחרת. השמצותיו הכוזבות נופלות כפרי בשל בידי אויביה הקשים ביותר של ישראל, העמלים ללא לאות כדי להוציא את דיבתה רעה. למה עוד הם יכולים לקוות כאשר רה"מ לשעבר מזהיר מפני קיום "ניצני פאשיזם" בקרב המשטר הישראלי?
האפשרות להשמיע ביקורת כה חריפה ללא מורא והבולטות שהיא זוכה לה בתקשורת הישראלית שמות ללעג את הכפשותיו בדבר סממני "הפאשיזם" הקרב ובא. באותה נשימה, לא קשה לתאר איזו מהומה תקשורתית היתה פורצת אילו נתניהו, במקום ברק, היה משמיע דברים דומים נגד יריביו.
היה אפשר, כמובן, להמשיך להזים כמעט כל משפט וכל נאצה בנאום האומלל והמקומם של מי שהיה בין המנהיגים הפוליטיים הכושלים בתולדות המדינה. אך במסגרת מאמר דעה אחד יש גבול לכמות ההבלים המרושעים שאפשר להפריך. לסיום, אפוא, נותר רק לקוות שהציבור הישראלי יהיה נבון ומנוסה דיו כדי לא להתפתות ללכת שולל אחרי הכזבים והגידופים של אדם שהוכיח - פעם אחרי פעם - שהוא באמת לא יכול.
הכותב הוא מייסד ומנכ"ל המכון הישראלי למחקרים אסטרטגייםטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו