הרמטכ"ל ושר הביטחון מילאו את חובתם בגיבוי ובתמיכה למ"פ רס"ן תום נעמן. כמובן, גם תמיכתי נתונה לו, ולשמחתי הוא לא באמת זקוק לה. הוא יודע היטב את דרכו והרמטכ"ל עימו - איזה מ"פ זקוק ליותר מזה? גם לסוגיית החייל היורה, שהדיון בה החל בבית המשפט, ראוי לפי שעה להניח, הרי העניין נתון לדיון בבית המשפט. אלמלא תקיפת המ"פ ברשתות החברתיות, היינו פונים כנראה לעניינים אחרים שעל סדר היום. זו בין השאר עוצמת תופעת הרשתות החברתיות: הן יכולות בעל כורחנו להכתיב לנו את סדר היום.
לראשונה אותגרו צה"ל וערכיו על ידי מחאת הרשת במאי לפני שנתיים, באירוע דוד הנחלאווי. לא שצה"ל חווה אז לראשונה עימות ומתח מול מחאה חברתית המתנפצת על שעריו. מלחמת לבנון הראשונה העמידה בתחום זה למפקדי צה"ל אתגר קשה ומורכב. ואולם מה שהיה חדש במחאת מאי 2014 הוא הספונטניות והמהירות שבה התלקחה המחאה. תופעת ההצטרפות של חיילים מן השורה למתן ביטוי למצוקתם במרחב הציבורי החדש, מרחב הרשת החברתית, התקבלה אז בפיקוד הבכיר בהפתעה. נוצר אז משהו חדש בזירה חדשה ובמרחב שעדיין לא גובשו בהם כללים מחייבים מבחינת סדרי משטר ומשמעת הצבא. בחיבורו האינטימי של החייל על המתרחש בחוץ, גם בזרימת המידע וגם בהלכי הרוח, נוצרה בין אוהלי הצבא מציאות חסרת תקדים ביחס לנורמות שעליהן נבנו צבאות סדירים מאז ימי הלגיון הרומי.
בעיצובו המנטלי של החייל, כמו בחינוכו של הנזיר במנזר, בתנאי הבידוד שכפה עליו הקסרקטין, נוצקו באורח מסורתי יחסי המרות והציות שבין חייל למפקדו, בסוג של מערכת סגורה, ללא השפעות מבחוץ. עם אייפון בכיסו ושותפות אקטיבית במערכת הרשתות החברתיות, החייל לא רק חשוף כיום למסרים מבחוץ, אלא גם שותף במעגלי יצירתם והתגבשותם. בפני המפקדים, בעיקר בדרג הזוטר, הוצב בכך אתגר חדש במציאות מורכבת, שאיש ממפקדי צה"ל הוותיקים לא חווה לפניהם.
בתיאור אירועי כיכר תחריר, כהתהוות מתוך הפעילות ברשתות החברתיות, הצביע חיים אסא בספרו על התנאים היוצרים באמצעות הרשתות קטליזציה של התהוות גל מחאה עד לכדי "גל צונאמי". בהסברו, מתוך החשיפה למתרחש ברשת, אדם יכול לזהות מהר מבעבר כי נקלע למצב ניכור, שגם חברו מרגיש כמוהו, ובכוח תפוצת הרשת יש ביכולתם להפוך את מצוקתם המשותפת לגל סוחף המונים. מעתה, גם החיילים שותפים להתרחשות זו. המסגרת הסגורה, שבה התקיים עד כה מעגל הפיקוד האינטימי, נפרצה להתערבות חיצונית. ובכן, מה ראוי לעשות?
המפקד בדרג הזוטר נדרש כיום לשיעור קומה סוחף ועוצמתי מבעבר. הוא חייב ליצור עם חייליו מרחבי מפגש לשיח פתוח כמו סביב מדורות הפלמ"ח. בסמכותו המבצעית והפיקודית הוא מחויב לשמר מעמד היררכי מובהק. אבל בתחום הקניית הערכים הוא חייב ליצור עם חייליו אחוות שותפות. בתחום זה מוצע לצה"ל לבחון סיוע מקצינים ותיקים, כמו בימי ההתשה בתעלת סואץ, שבה שולבו בתמיכה למפקדים הצעירים בקו החזית מפקדים ותיקים שנודעו בכינוי "נמרים". בימים שלאחר מלחמת יום כיפור, לדוגמה, צורף המשורר חיים גורי לאוגדת הפלדה בסיני, בתפקיד קצין חינוך אוגדתי. גם בימינו יימצאו מתנדבים מועילים כדוגמתו.
כמו כן, מומלץ לצה"ל לבחון את האטרקטיביות שלה זוכה כיום השירות במשמר הגבול בעיני המועמדים הצעירים לשירות: שבעה מתמודדים על כל מקום. התופעה נובעת, להבנתי, מן השילוב הבריא יותר המאפיין את יחידות חיל זה, בין מפקדים בוגרים ומנוסים בדרג הזוטר -"סרג'נטים", לבין חיילים צעירים. בהשוואה ליחידות צה"ל, האיזון הפיקודי נכון יותר. הצעירים חשים כך מוגנים יותר ומודרכים יותר. בהיבט זה, לא "ניצני פאשיזם" מתבטאים להבנתי במחאת החיילים, אלא מצוקה הזועקת לקשב פיקודי אוהד ומכוון.
הכותב הוא עמית מחקר במרכז בגין סאדת
