יוזמת השלום הצרפתית - שהולכת ותופסת תאוצה בשבועות האחרונים - מתבססת על "פתרון שתי המדינות". שימו לב - לא "שתי מדינות לשני עמים" אלא פשוט "שתי מדינות".
ברור לכל כי "שתי מדינות" בנוסח הצרפתי משמעו מדינה אחת ערבית נקייה מיהודים, כלומר, במסגרת הסכם כזה יבוצע טרנספר של כל יהודי שגר בשטחה, והשנייה תהיה מדינה שבה חיים יהודים וערבים ביחד והדרישה להפיכתה ממדינת הלאום של העם היהודי למדינת כל אזרחיה תגבר, תוך הסתת המיעוט הערבי כנגד הרוב היהודי בה על ידי שכנתה הפלשתינית.
ביום חמישי יפורסם דו"ח חברות הקווארטט - ארה"ב, רוסיה, האו"ם והאיחוד האירופי. בדו"ח תודגש הסכנה לעתיד פתרון שתי המדינות, יחד עם סקירה על הקיפאון המדיני שאבו מאזן כפה על מה שמכונה "תהליך השלום". ברור שאין לו עניין בשלום עם ישראל ואין לו כוונה להכיר בה כמדינת הלאום של העם היהודי. הוא רוצה להשיג זכות שיבה למיליוני ערבים לתוך שטחה הריבוני של מדינת ישראל כדי להחריבה ולבנות על חורבותיה את מדינתו. זה כתוב באמנה הפלשתינית, שאותה הוא מקפיד ללמד כל ילד במערכת החינוך הנתונה למרותו, ולכן ברור שזו עמדתו האמיתית. את זה הוא יכול להשיג רק אם יכפה על ישראל הסדר שיקרב אותו אל מטרתו זו, והצרפתים משרתים את מטרתו באופן מושלם.
הצרפתים מאוד להוטים לקדם את היוזמה שתביא לחלוקתה של ארץ ישראל ואשר תנציח את מצב המלחמה בין יהודים לערבים, כי מטרת הערבים היא לסובב את גלגל ההיסטוריה לאחור ולשלול מהיהודים את זכותם, המעוגנת בחוק הבינלאומי, לריבונות בכל שטחה של ארץ ישראל המערבית מן הים עד הירדן. ייתכן שהסיבה לכך היא כמות האזרחים המוסלמים בצרפת אשר יש להם זכות בחירה.
בשנת 1938 נחתם הסכם מינכן בין גרמניה של היטלר לבין אנגליה, שבו הן החליטו חד־צדדית לשלול את ריבונותה של צ'כוסלובקיה על חלק משטחה ולהעביר אותה לגרמניה. זה נתן אור ירוק להונגריה ולפולין להשתלט מייד על שטחים נוספים של צ'כוסלובקיה, וכחצי שנה אחרי החתימה השלימה גרמניה את כיבוש שאר השטח בכוח צבאי. כל זה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אבל אין ספק שהחתימה על הסכם מינכן יצרה את התנאים לתחילת המלחמה, שנה אחרי החתימה. אבו מאזן מקווה לחזור על תהליך דומה מול ישראל.
נוסף על כל הנימוקים כנגד היוזמה הצרפתית, פועלת זו ביסודה כנגד החוק הבינלאומי – אותו חוק שקיבע את הזכות לריבונות יהודית על ארץ ישראל בכתב המנדט הבריטי שנוסח על ידי מנצחי מלחמת העולם הראשונה. נוסח זה אושר ב־1920 בוועידת סן רמו ושנתיים אחר כך פה אחד בחבר הלאומים. כמו כן, ארה"ב מחויבת לו הן בחוק שנחתם על ידי הנשיא הארדינג והן באמנה האנגלו־אמריקנית שנכנסה לתוקף ב־1925.
המשך הדבקות ב"פתרון שתי המדינות" כבר אינו ישים. אפילו אנשי השמאל מבינים שמפעל ההתנחלויות יצר מציאות חדשה ביהודה ובשומרון. לכן על ההנהגה לחתור לפתרון אחר והוא החלה הדרגתית של החוק הישראלי על השטח. זה הפתרון היחיד שיחזיק מעמד וייצב את המצב, והוא אפילו אינו מסכן את הרוב היהודי המוצק בארץ ישראל.
