האיומים על רס"ן תום נעמן, שמסר עדות מרשיעה במשפטו של אלאור אזריה, עוררו תבהלה בליבו של כל אדם הגון. בפועל היתה צריכה המשטרה - ואולי גם צה"ל והשב"כ - לאתר את המאיימים ולדאוג להעמדתם המהירה לדין. ראוי שפסק הדין לא יסתיים ב"על תנאי".
תחת זאת בחרה התביעה בצעד מובן, אבל שגוי. היא מבקשת כי העדים יישארו אלמונים. לא יפרסמו את שמם כדי שהבריונים לא יוכלו לאיים עליהם. כך נוהגים מדי פעם במשפטים נגד מחבלים. חוקרי השב"כ מסתירים את זהותם, פניהם ושמותיהם. זה מוצדק, מפני שהמשפט מתנהל נגד אויב מוצהר.
עדיין אני מסרב לראות בתומכיו ובמוקיריו של אזריה - שבעיניי ביצע עבירה חמורה - אויבים מוצהרים של החוק הישראלי. אך הם מעמידים עצמם ככאלה, כחותרים תחתיו, אם גרמו לתביעה לבקש לשמוע את העדים כאלמונים וכמוסווים וכנזקקים להגנה.
בפועל המאיימים מציבים עצמם כשווי־ערך למשפחות הפשע המבהילות לא אחת את עדי תביעה או כאלה שהפכו לעדי־מדינה. אך הדעת נותנת כי למרות המעשה הנורא המיוחס לאזריה, מדובר במשפחה נורמטיבית שנקלעה למצב אכזר, ולא כחלק מארגון עברייני. לפיכך הצעתי היא שהתביעה לא תחכה להחלטת בית המשפט ותבטל מרצונה החופשי וביוזמתה את הבקשה להזמין את העדים באורח אנונימי.
בקשת התביעה לשמור על אלמוניות העדים היא כניעה, נסיגה. במהותה היא רעה לתפיסת ה־open court החיונית לשלטון החוק בדמוקרטיה. היא בבחינת הודאה כי אין בכוחה של המדינה להבטיח הגנה לעד במשפט פלילי (ובמשך הזמן גם אזרחי) מפני עבריינים. עיקר הכשל הוא בתקדים. זה לא יסתיים במשפט אחד. להפך, הצורך באלמוניות ייהפך לסרט־נע. זו רעה חולה, ויש חולה ממנה. אם עדים יחששו לספר את האמת תחת שבועה בבית המשפט, יגלוש האיום על חופש הדיבור גם לכיכר העיר ולבית הקפה ולתקשורת. למשטרה לא יהיו די משאבים להגן על כל מה שיאוים. לפיכך, בלשון העגה, כדאי להרוג את הפגעים בעודם קטנים, היוליים, עובריים.
כל זאת בתנאי שתוענק לעדים דוברי האמת הגנה מסכלת, מונעת, מקדמית, ושההתפכחות לא תתקיים לאחר מעשה. מדובר בצעד שאין ממנו חזרה, וחל עליו הכלל ש"סוף מעשה במחשבה תחילה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו