דרום אפריקה סבלה שנים רבות מדיכוי גזעני • השלטון הלבן נישל את השחורים מזכויותיהם בעזרת סידרת חוקים אלימים - והעולם שתק ברובו • אך אז הגיע הנשיא האמיץ פרדריק דה קלרק - וביטל את האפרטהייד
בדיוק לפני 25 שנה, ב־17 ביוני 1991, בוטל בדרום אפריקה חוק מרשם האוכלוסין, אשר חייב כל אזרח לרשום בתעודת הזהות שלו את צבע עורו, לצד כל פרטיו האישיים האחרים. חוק זה היה סמלו הפוגע ביותר של האפרטהייד, וביטולו סיים פרק אפל בתולדותיה של דרום אפריקה. זה קרה בגלל הלחץ הבינלאומי. זה קרה בגלל דמותו המיוחדת של נלסון מנדלה, אבל - בראש ובראשונה - משום ששנתיים קודם לכן נבחר לנשיא אדם בשם פרדריק וילם דה קלרק, והוא גמר בדעתו לבטל את משטר האפרטהייד.
דרום אפריקה היא ארץ נפלאה, שאדמותיה פוריות מאוד. היא עשירה ביהלומים, בפחם, בפלוטוניום ובזהב. האנשים הלבנים הראשונים שהגיעו אליה והשתלטו על חלקים מתוכה היו הבורים (ההולנדים, שנקראו גם אפריקנרים), ואילו בסוף המאה ה־19 באו בעקבותיהם הבריטים, לחמו בהם ("מלחמת הבורים") וניצחו אותם. זמן קצר אחר כך, ב־1910, הכריזה בריטניה על עצמאות לדרום אפריקה, והשלטון חולק בין הבריטים וההולנדים, כשהשחורים אינם ממלאים בו כל תפקיד. מספרם היה גדול פי חמישה מזה של הלבנים, אך היתה זו עצמאות ללבנים בלבד.
בקרב הבורים היתה תמיכה בלתי מבוטלת בנאציזם ותמיכה בתורת הגזע ערב מלחמת העולם השנייה, אבל ראש הממשלה, יאן סמאטס, היטה את הכף לטובת האנגלים. הולנדי במוצאו, היה אוהד גדול של אנגליה, הביא להשתתפות ארצו במלחמה לצד בעלות הברית ואף כיהן פעמיים בקבינט הבריטי. הוא היה ליברל ואיש ספר, והתנגד לאפליה על רקע גזעי.
כל זה לא עמד לזכותו בבחירות החשובות שנערכו ב־1948. חיבתו לבריטים היתה לו לרועץ בקרב האפריקנרים, והם העדיפו על פניו (אם כי ברוב קטן) את "המפלגה הלאומית" בראשות דניאל פרנסואה מאלאן. האחרון הגיע לשלטון כדי ליישם את מצעו: יצירת הפרדה בין לבנים לבין שחורים ו"צבעונים", כדי "שכל אחד יוכל לשגשג בנפרד".
הוא הציג בפני הציבור את תוכנית האפרטהייד (הפרדה), והעביר בפרלמנט, באופן מיידי, שורה של חוקים שאסרו נישואים בין הגזעים, יחסי מין ביניהם, מגורים בשכונות משותפות ולימודים משותפים. כמו כן, גזרו חוקים אלה אוטובוסים נפרדים, בתי קפה ובתי קולנוע נפרדים ואפילו ספסלים נפרדים במרחב הציבורי.
גם קודם לכן לא נהנו השחורים משוויון. לא היתה להם זכות הצבעה, והם חיו, במידה רבה, בנפרד מן הלבנים, אלא שמאז הוכרזה המדיניות החדשה הפכה ההפרדה לחוק המדינה, והם הפכו לאזרחים סוג ב' באופן רשמי. העולם לא רגש ולא רעש. אחרי הכל, כמעט כל מדינות אפריקה חיו תחת משטר קולוניאלי, ואילו הפרדה בין לבנים ושחורים התקיימה, באותן שנים, גם בדרום האמריקני.
לימים התברר שעשר השנים של האפרטהייד היו רק המבוא. ב־1958 עלה לשלטון הנדריק פרוורד, שהיה "אדריכל האפרטהייד הגדול". אינטלקטואל, מומחה לתיאולוגיה, שונא בריטים ושונא יהודים. הוא הכריז כי האפרטהייד הוא "לטובת כולם", כי אפשר לעשות שלום רק תוך כדי הפרדה לאומית, וקידם את רעיון הבנטוסטנים: על שטח של 13 אחוזים מאדמת דרום אפריקה, שכמעט לא היו בו אוצרות טבע, הוקמו עשר "מדינות" שנועדו למגוריהם של השחורים, בהתאם למוצאם השבטי.
על השחורים נאסר לגור מחוץ ל"מדינות" הללו, וכדי להגיע מהן לדרום אפריקה הם נדרשו להצטייד בדרכון. השחורים נאלצו לעבור על החוק, ורק חלק קטן מהם הסכים לחיות בבנטוסטנים, שבהם היה קושי עצום למצוא פרנסה. אם "האפרטהייד הקטן" נועד להבטיח שמשאבי הטבע יישמרו בידי הלבנים, "האפרטהייד הגדול" נועד לקיים חלוקה טריטוריאלית בעזרת דיכוי משטרתי.
הסדר החדש
מצוקת השחורים הביאה לעימותים קשים - ושיאם בטבח שארפוויל ב־1960, שבמהלכו נהרגו 69 איש. כשהמילה "אפרטהייד" הפכה למילה מגונה, פרוורד החל בהמצאת שמות מטעים לחוקים שלו: "חוק המוסר" שאסר נישואים ויחסי מין בין הגזעים; "חוק מרשם האוכלוסין" שחייב, כאמור, את ציון צבע העור; "חוק דיכוי הקומוניזם" שאיפשר לקבוע מיהו קומוניסט ולעצור אותו; ו"חוק עידוד השלטון העצמי השחור" שקבע כי השחורים יוכלו לחיות רק בבנטוסטנים.
ב־1962 הוציא אל מחוץ לחוק את ה־ANC, הקונגרס הלאומי האפריקני, שנאבק למען זכויות השחורים ונגד "חוק הקרקעות", שחוקק ב־1913 ונישל שחורים מאדמותיהם. ב־1966 נרצח פרוורד בידי מתנקש ממוצא יווני, אך מותו לא הביא לשינוי במדיניות. העימותים בין הממשלה לשחורים נמשכו, ואילו העולם הגביר את ביקורתו ואת הסנקציות שהטיל על דרום אפריקה: הגבלות כלכליות, איסור מכירת נשק, החרמת קשרי תרבות וספורט ועוד. אימוץ חוק זכויות האדם בארה"ב ב־1964 הפך אותה למבקרת נחרצת מאוד של האפרטהייד.
ההנהגה הדרום־אפריקנית לא הבינה כל כך מה רוצים ממנה בעצם. היא לא יזמה פעולות אלימות נגד שחורים, וכל פעולות כוחות הביטחון נועדו - מבחינתם - לשמור על הסדר והחוק. כך, למשל, על פי חוק, הוחל מדי פעם מצב חירום במדינה, ובמסגרתו ננקטו צעדים קשים נגד מפרי הסדר, כולל נלסון מנדלה שהסתמן כמנהיג השחורים.
תפיסת ההנהגה הדרום־אפריקנית היתה שהיא חייבת להגן על האזרחים הלבנים מפני אלימות השחורים, וכי נעשים צעדים מינימליים אשר כל מדינה אחרת בעולם, המגנה את הצעדים הללו, היתה עושה בעצמה אילו נתקלה בתופעות אלימות שכאלה.
עונשי מוות, מאסרים ארוכים, מלקות וגירוש מן המדינה הפכו שגרתיים מאוד במסגרת המאמץ לשמירת הסדר. השגת נשק גרעיני ואמונה גדולה בצדקת הדרך, לצד נכונות כמה מדינות בעולם לשבור את החרם על דרום אפריקה, העניקו להנהגה את התחושה כי למרות הקשיים הרבים, אפשר להמשיך ולחיות כך עוד שנים רבות.
עד שנבחר דה קלרק - וביטל את חוקי האפרטהייד. הוא שיחרר את מנדלה מכלאו והשמיים לא נפלו. הלבנים לא הפכו לקורבנות טבח בידי השחורים, כל הבנטוסטנים נעלמו כלא היו, שחור נבחר לנשיא ולבן נבחר לסגנו. דרום אפריקה - עם כל בעיותיה ואתגריה - הפכה להיות חלק לגיטימי מן המועדון הבינלאומי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו