אצל הפלשתינים וגם קצת אצלנו הותר דמם של המתנחלים; הרג שלהם לא נחשב מעשה בזוי • אבל אצלם - כולנו "מתנחלים" • ומה הקשר בין היהדות למפלצת הספגטי המעופפת?
בזמני הפנוי אני גולש באתרים ובדפי פייסבוק פלשתיניים. עד עכשיו הם ממשיכים להתגאות ברצח במתחם שרונה. כמו אצלנו, גם הם אוהבים למסגר עמודים תחת לוגו. במקרה הזה הלוגו הוא "מבצע רמדאן" או "מבצע תל אביב". משהו שמשדר מעשה גבורה.
אבל יש עוד פרט שמשותף לכולם, ללא יוצא מן הכלל. אצל כולם הנרצחים בפיגוע מוגדרים "מתנחלים", והמקום שבו בוצע הרצח - "התנחלות תל אביב". במילים אחרות, לא משנה כמה תל־אביבי אתה - בסוף, מבחינתם, כולנו מתנחלים. ואולי זה כמו אצלנו, כמו אצל חיילים, הנרצחים הועלו לאחר מותם לדרגת מתנחלים.
יש לזה עוד היבט. יש מוסכמה אצל הפלשתינים (ולא נעים להודות, גם אצל מעט ישראלים) ש"מתנחלים" מותר להרוג. זה לא נחשב לרצח. כך שאם מגדירים את הנרצחים כ"מתנחלים", ירי לעבר אזרחים במסעדה הוא לא מעשה בזוי. הם הרי שייכים לקטגוריה האנושית שדמה הותר. כאשר מדובר בהתנחלות וכאשר הסועדים הם מתנחלים, במקרה כזה מדובר ב"מבצע".
מה שמזכיר שלפני כמה שנים פורסם ב"הארץ" מאמר של איזה כסיל שהמליץ לפלשתינים לרכז את הפיגועים שלהם נגד מתנחלים. מתברר שהפלשתינים קיבלו את עצתו. רק שמבחינתם, גם תל אביב היא התנחלות.
•••
הנס שקרה לתל־אביבים שהועלו לאחר מותם לדרגת מתנחלים, מזכיר אירוע שמובא בספר "מעשים שהיו בעירנו". וזה המעשה: יום אחד הגיע הכומר לכנסייה על שם האם הקדושה, שהיתה סמוכה לבתי היהודים, והנה אסון: מהפסל של הבתולה מריה שעיניה היו משובצות באבנים יקרות, נעלמו האבנים היקרות. מייד נפל החשד על היהודים. הזעיקו את ניקולאי, מפקד השוטרים. ניקולאי החל בחקירה ועד מהרה נפל החשד על כתריאל לייבוביץ׳, יהודי שהתפרנס מהמקצוע המכובד של כייסות.
באו השוטרים לביתו של כתריאל, הרימו את אחד הקרשים שעל הרצפה ומצאו את האבנים היקרות. הביא השוטר ניקולאי את כתריאל לפני השופט.
שאל השופט, "האם גנבת את האבנים שהיו בעיני פסל הבתולה?"
ענה כתריאל: "לא גנבתי את האבנים, אלא הבתולה עצמה נתנה לי אותן. וכך היה הדבר: התרוששתי והלכתי לבית הכנסת. בכיתי לאלוהיי - ולא עזר. הלכתי לכנסייה והתחננתי בפני הפסל של מריה. מייד ירדה מריה מהבימה שעליה ניצבה, הושיטה את ידה, הניחה בידי את שתי האבנים היקרות הללו, ואמרה לי, קח ופרנס את משפחתך".
השופט הורה להביא בפניו את הארכיבישוף כדי שיפסוק אם ייתכן הדבר. הארכיבישוף הגיע והעיד בפני השופט. אחר עדותו הורה השופט להביא בפניו את כתריאל, ואמר: "לדברי הארכיבישוף, נס כפי שסיפרת אכן אירע בכנסייה הזו לפני 350 שנה. לפיכך היזהר שלא יקרה לך שוב נס כזה, שקורה רק אחת ל־350 שנה".
היהדות החדשה
"פסטפריאניזם" היא אחת הדתות החדשות בעולם. זו דת שכבר קיבלה הכרה בכמה מדינות, כולל לצורך נישואים, וכולל גם האפשרות להצטלם לדרכונים ולרישיונות נהיגה על פי מצוות הדת, עם מסננת של ספגטי על הראש.
מאמיני הדת הזו, שקמה בתחילה כפרודיה על הדתות המקובלות, טוענים שהעולם נברא על ידי "מפלצת הספגטי המעופפת". כמה מדינות באירופה וכמה בארה"ב כבר הסכימו שבצילום של בעל רישיון הנהיגה יופיע בעל הרישיון כאשר על ראשו מונחת מסננת של פסטה.
השם "פסטפריאניזם" הוא צירוף של שתי המילים "פסטה" ו"ראסטפארי". המילה האחרונה הוא שמה של תנועה דתית שמקורה בג׳מייקה, ובעבר ראתה בהיילה סלאסי, שליט אתיופיה המנוח, את שליח האל.
זהו זמן מתאים לדון על הדת הזו, לאור פסיקת בג"ץ שהותיר את הבעלות על השימוש במילה "כשר" בידי הרבנות. זהו מצב מביך למדי, כיוון שרבני הערים, העומדים בראש הרבנויות המקומיות, אינם סומכים על תעודות ההכשר שעליהן הם עצמם חתומים. זה דומה גם למצב בתחום הגיור. לא מעט רבני ערים אינם מכירים ביהדותם של מי שהרבנות עצמה חתומה על הגיור שלהם.
בדומה אפשר לראות גם את הסירוב האווילי של הסיעות החרדיות להתיר טבילה במקוואות למי שמתגיירים גיור לא אורתודוקסי. כלומר, אנשים שרוצים לבצע פעולה על פי ההלכה (טבילה במקווה) נתקלים בסירוב.
הטמטום הזה הופך את היהדות לפרודיה בנוסח מפלצת הספגטי המעופפת. חוקים אידיוטיים כמו חוק המקוואות, או החוק האידיוטי שקובע כי הבעלות על המילה "כשר" שייכת רק לחבורה שעליה החליטו המפלגות החרדיות, הופכים את כל חובשי הכיפות למאמיניה של מפלצת הספגטי המעופפת. קבוצת ח"כים עושה כל מה שאפשר כדי להציג את היהדות כדת מטורללת בנוסח מפלצת הספגטי המעופפת. זהו הישג מרשים שיכול להתחרות בהישג של אדמו"ר אחד שעליו מסופר בכרך הראשון של כתבי ר׳ אלתר דרויאנוב, וזה הסיפור (בעריכה ובקיצורים):
שאל הצדיק (האדמו"ר) את הגבאי שלו: "יכול אתה להיות כמותי?"
השיב הגבאי: "הכל הייתי יכול לעשות כמותך, חוץ מדבר אחד".
אמר לו הצדיק: "אותו דבר אחד - מהו?"
ענה הגבאי: "רבי, יכול הייתי להיאנח כמותך, להתפלל כמותך. הכל הייתי יכול. אבל לחפון בערב את 'הפדיונות' (התרומות שמביאים החסידים לאדמו"ר) מעל השולחן ולהכניסם לכיס בלי חיוך - לא הייתי יכול".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
