התביעה האבסורדית של עיראק מישראל

סגן ראש הפרלמנט העיראקי, המאם חמודי, הצהיר לאחרונה על נכונות ארצו לתבוע את ישראל ולדרוש פיצויים על הנזקים שנגרמו לכור העיראקי בתקיפת חיל האוויר ב־1981. את דרישתו נימק בכך שישראל ציינה בפומבי 35 שנה לתקיפת הכור, ובמילים אחרות – כבודם של חמודי ושל עיראקים נוספים נפגע בפומבי בשל "החגיגות" הללו.

מפליאה אותי ההצהרה של חמודי רק בשל העיתוי שלה, אשר בא דווקא כאשר עם ישראל ציין בתחילת החודש 75 שנה לטבח הפרהוד ביוני 1941. בטבח זה מאות עיראקים מוסלמים הסתערו על השכונות היהודיות של בגדד ורצחו בדם קר מאות יהודים, תוך גניבת רכושם. ניצולי הפרהוד עד עצם יום זה סובלים למעשה מפוסט־טראומה בגין האירוע הזה. חשוב לציין כי יהודי עיראק הגיעו לבבל עוד לפני האיסלאם. 

הפגיעה ביהודי עיראק לא פסקה בפרהוד. נהפוך הוא. מאז הקמתה של מדינת ישראל ובמהלך כל המאה ה־20 יהודים נפגעו בעיראק. ב־15 במארס 1951 חוקקו בעיראק חוקים גזעניים אנטי־יהודיים, והבולט שבהם היה ״חוק הקפאת הרכוש היהודי״, שבמסגרתו הולאמו והוקפאו כספם ורכושם של עשרות אלפי יהודים. חוק זה למעשה גרם ליהודי עיראק – מחשש לחייהם - לגלי העלייה של שנות ה־50, אשר החלו עם מבצע עזרא ונחמיה שבו הועלו רוב בני הקהילה הנותרים, בעקבות החלטתה של ממשלת עיראק שלפיה כל יהודי יכול לעזוב את המדינה, בתנאי שיוותר על אזרחותו ועל רכושו. במבצע הועלו לארץ ישראל כמעט כל חברי הקהילה – יותר מ־120 אלף.

בתקופת שלטון מפלגת הבעת' בשנים 1973-1968 היהודים בעיראק סבלו מהתנכלויות של השלטונות, אשר מנעו מהם את חופש התנועה והחרימו את רכושם. כ־50 יהודים עיראקים נרצחו באירועי התליות בבגדד ב־1969 ובאירועים נוספים. בעקבות זאת הואצה עזיבת היהודים.

הרכוש שהשאירו יהודי עיראק עם צאתם לישראל או למדינות אחרות מוערך כיום במאות מיליארדי דולרים. אותם יהודים הגיעו כפליטים מנושלים ומוכים לשממה וחפרו את החיים מעפר האדמה בתהליך הישרדותי מפרך. מרביתם השתלבו בחברה ותרמו תרומה אדירה למדינה ולמוסדותיה, וחלקם, מאז נגזל עושרם ורכושם בארצות ערב, נשארו תקועים בעוני רב־דורי בפריפריה. מר המאם יכול לבחור מתוך האירועים הנ"ל מאין לקזז את הכספים שהוא דורש מישראל. 

ישראל חייבת לתבוע מעיראק פיצויים לא רק על קורבנות הפרהוד ועל הרכוש שנבזז, אלא גם על הנזק שגרם סדאם חוסיין כשהפגיז את ת"א ב־1991. כמו כן, יש להעלות את סוגיית רכושם של יהודי עיראק ומצרים ושאר מדינות ערב לסדר היום הציבורי, בייחוד כשמדברים לאחרונה על היוזמה הסעודית.

הכותב הוא מזרחן ועמית מחקר במרכז לתקשורת בינלאומית CIC, אוניברסיטת בר־אילןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו