התורה שבעל פה היא כלי חשוב במאבק בקיצונים המשתמשים בדת כדי להגשים את שאיפתם להרס • עלינו - יהודים, נוצרים ומוסלמים - להכשיר דור חדש של מנהיגים, פרשנים חכמים של התורה, כדי לעצור את האכזריות
כארבעים שנה לאחר מתן תורה, משה רבנו תיאר באוזני בני ישראל את המעמד הנשגב ההוא, והשתמש בביטוי יוצא דופן. הוא אמר שה' דיבר אל העם "בהר מתוך האש והענן והערפל, קול גדול ולא יָסָף" (דברים ה, יט). מה זה "קול גדול ולא יסף"? המפרשים הציעו שתי אפשרויות עיקריות. אחת: קול גדול נשמע וחדל; לא הוסיף להישמע. כלומר, אחרי מעמד הר סיני לא היתה עוד התגלות שכזו בכל ההיסטוריה. והאפשרות החלופית: קול גדול שלא חדל. קול האלוהים שנשמע בהר סיני ממשיך להדהד עד עצם היום הזה.
אלו הן, לכאורה, אפשרויות סותרות. האם הקול שנשמע בהר סיני לא נשמע עוד לעולם או שנשמע שוב ושוב כל הזמן? אבל אפשר ליישב את הסתירה בקלות, ולקבל את שתי האפשרויות גם יחד. הראשונה, הקול שנשמע וחדל, מתייחסת לתורה שבכתב; והשנייה, הקול הממשיך להישמע - לתורה שבעל פה.
התורה שבכתב ניתנה רק פעם אחת. מרגע שניתנה היא כפי שהיא. אין להוסיף עליה ואין לגרוע ממנה. לעומת זאת, התורה שבעל פה, הלוא היא הדו־שיח המתמשך בין עם ישראל לבין הטקסט המכונן שלו, מוסיפה להתחולל מאז ועד היום.
כידוע, לא כל היהודים היו שותפים לאמונתם של חז"ל בדבר קיומה וסמכותה של תורה שבעל פה. בימי בית שני כָּפרו בכך הצדוקים, כמו גם כמה כתות. בימי הביניים היו אלה הקראים שתבעו להסתפק בתורה שבכתב. הצדוקים בזמנם, והקראים בזמנם, היו זרמים חזקים ובולטים, אך לעולם לא נעשו לזרם המרכזי של היהדות.
לו היו מצליחים, ולא היה אפשר לפרש את התורה מחדש בכל דור ודור, ספק אם היהדות היתה שורדת. חז"ל הבינו שהפרשנות חשובה כמו ההתגלות. רבי יוחנן אף אמר שהקב"ה כרת את בריתו עם ישראל בתנאי שיקבלו את התורה שבעל פה (תלמוד בבלי, גיטין ס ע"ב).
סכנת הפונדמנטליזם
במושגי ימינו, התורה שבעל פה היא הֲגָנה חזקה מפני הפונדמנטליזם; כי מהו פונדמנטליזם? בעיניי, זהו ניסיון לקפוץ מהטקסט, מהתורה שבכתב היישר אל היישום המעשי, בלי שלב ביניים של פרשנות. ביהדות הדילוג הזה הוא כפירה: כפירתם של הצדוקים והקראים. היהודים ידעו תמיד שדְבַר האלוהים שניתן לכל הזמנים חייב להתפרש בידי גדולי החכמים של הזמן הזה. אנו מאמינים שהתורה היא מן השמיים - אבל פרשנותה "לא בשמיים היא", אלא ניתנה לסמכותם של החכמים שעל פני האדמה.
בשנים האחרונות הפונדמנטליזם חוגג. הוא מחולל תוהו ובוהו ומרחץ דמים בחלקים ניכרים בעולם: ברחבי המזרח התיכון ובאזורים גדולים נוספים של אפריקה ואסיה. איש לא ניבא זאת. מאז המאה ה־18 חזו האינטלקטואלים במערב את שקיעתה של הדת. החילון, חשבו, הוא בלתי נמנע. הדת נתפסה כמי שמאושפזת במחלקה לטיפול נמרץ, שלא לומר בהוספיס.
הם טעו - בענק. דתות אינן מתות. גם כשהמדע יגלה את כל הניתן לגילוי, גם כשהטכנולוגיה תספק לנו כל המצאה שאפשר לדמיין - גם אז ימשיכו אנשים לשאול שלוש שאלות יסוד: מי אני? למה אני כאן? איך עלי לחיות? אלו הן שאלות דתיות, וכל עוד בני אדם חיים בעולם הם ישאלו אותן, נושאים את עיניהם אל האופק הרחוק ואל האֶחד שמעבר לו.
המערב, בשכנועו הגמור שהדת כבר גמורה, נתפס בלתי מוכן להתפרצותן של תופעות כארגוני טרור דוגמת אל־קאעידה, דאעש, בוקו חראם, ג'בהת א־נוסרה, הטליבאן, חיזבאללה וחמאס. כשהטרור בעל המניעים הדתיים חזר אל העולם, המערב היה בעולמות אחרים - והוא עדיין שבוי בחלומו. הוא אפילו לא התחיל לנסח תגובה אינטלקטואלית ורוחנית הולמת.
להוביל לשינוי
כתבתי את ספרי "לא בשם האל" לא מפני שחשבתי שהפתרון בכיסי. רק מוסלמי יכול לעשות את העבודה התיאולוגית הנדרשת לאיסלאם, רק נוצרי יכול לעשות זאת בשביל הנוצרים וכן הלאה. מה שניסיתי לעשות הוא פשוט לנסח כתב מחאה דתי נגד האלימות שמניעיה דתיים, ולהזמין הוגים, נוצרים ומוסלמים, לעשות כמוני.
טענתי היא כי אם הדתות המונותיאיסטיות הגדולות רוצות לצייד את האנושות במשנה אמונית, שתחסן אותה מפני פגעי המאה ה־21, נדרשת מהן עבודה רבה. לשמחתי, הופתעתי לשמוע מצעירים רבים, נוצרים ומוסלמים, שספרי עורר אצלם מחשבות חדשות בנושא הזה.
עלינו להכשיר דור חדש של מנהיגים בשלוש דתות המונותיאיזם האברהמי, מנהיגים שילמדו, וילמדו אחרים, כי המאמין יכול וגם צריך להשאיר מקום למאמינים אחרים. בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי, לא כולם יודעים לפנות מקום מנטלי לקיומם של עם ישראל ומדינתו. הדבר הזה חייב להשתנות.
כתבי קודש שאין נלווית להם פרשנות הולמת עלולים להיות מסוכנים מאוד. האנושות כולה צריכה תורה שבעל פה למאה ה־21. בלעדיה יוסיפו להשתולל בעולמנו אכזריות הנשבעת בשם אלוהי החמלה, שנאה המדברת בשמו של אלוהי האהבה, ורצח הנושא לשווא את שם אלוהי החיים.
