השיח הציבורי והפוליטי התאפיין בשנה האחרונה בדרדור נורמטיבי מתמיד. החל בלשון הביבים והשוק (אביגדור ליברמן, אורן חזן, מירי רגב, מוטי יוגב) וכלה בהפרת אמונים כלפי המילה המדוברת מפי הפוליטיקאי המזגזג. רוב מה שהתחייבו לו - חזרו בהם, או השמיעו טיעונים מופרזים ומופרכים למהפך המהיר בעמדתם (בנימין נתניהו, יצחק הרצוג, נפתלי בנט).
אם היה אפשר למצוא צידוק למסע הפוליטי שעשה בנט לעמדתו בעניין מנהרות חמאס בטענה כי גורל החיילים תלוי בכך (לא להערכתי), כי אז השאר נטול הצדקה. הוא הפיח ענן אבק שכיסה את השמיים הפוליטיים רק כדי למצוא מורה־מתדרך לשרי הקבינט כאילו מדובר בנושא חיוני, שעה שבפועל מדובר בהרצאה בעלת חשיבות שולית בלבד; והוא אינו חדל להתגרות בנתניהו בהציגו תזה משונה ומוזרה בנושאי ביטחון.
ממשלתו מחויבת לתהליך השלום, והוא כובל את ידיה בזירה הבינלאומית העוינת במקום להניח לה לתמרן. הרי גם נתניהו כמותו מעוניין להפוך את המשא ומתן ל"הכל דיבורים" תוך צמצום החיכוך עם מדינות המערב; והוא מציג את ממשלתם כמי שמצדדת ב"שתי מדינות לשני עמים" כאילו בהצטרפותו לשורותיה לא ידע בנט כי נתניהו מחויב, לכאורה (ועם סימן שאלה גדול) ל"שתי מדינות לשני עמים". אז מה הוא מרעיש עולמות על ארץ ישראל בעברית ועל פלשתין באנגלית?
הדיון עתה אינו על המדיניות אלא על ההתנהלות; לא על הטעות של נתניהו (לרצונו של בנט) שהחרים את כינוס פאריס אלא על הרכב הממשלה, והדברים רוחשים בצבר של שמועות: לפי כל הסימנים, חותרים נתניהו ובנט להיפרד זה מזה (לא נכון להשתמש בביטוי "איש מאחיו"). אולי כל אחד מהם, אולי רק אחד מהם.
להצדקת יעד זה הם מחממים את הזירה. בנט בנאומים ששום שר אינו רשאי להשמיע כל עוד לא פרש מהממשלה; ונתניהו במידע סיטוני שאינו מוכחש אף לא לדקה, שמאס במנהיג הבית היהודי. שלב זה בוויכוח מוריד עד לבור תחתיות את הדיון הפוליטי בישראל. לא צריך לדחוף את השותף לעברי פי פחת כדי שיראה כי הוא גרם לנתק.
אפשר שנתניהו ובנט חותרים לגט פוליטי. לא נחוץ להקדים לטקס הפרידה קטטה קורעת לב בכיכר העיר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו