חשיבותה של לגיטימציה

שלמות העם צריכה להיות הערך שמוביל את הימין • אל לו לדחוק את השמאל לשבירת כלים, אלא לאזן את הקולנים שדורשים הכל כאן ועכשיו, באנשי רוח, רעיונות והגות • הרימו את קול ההיגיון כמסד לחיזוק המדינה

 

1 ודאי שיש גם ימין טיפש. השתמשתי במונח הזה לפני כשנתיים כלפי עמית מימין שבעצם ימי "צוק איתן" פירסם רשומה שכינתה את נתניהו, יעלון וגנץ "מוגי לב". הוא רצה ש"יחסלו את חמאס". הם חשבו אחרת, שחמאס מוחלש ומורתע עדיף, וסירבו להגיש לאבו מאזן את עזה על מגש כסף. לא התרשמתי שמדובר במצביא גדול החולש על מלוא הנתונים המודיעיניים, המדיניים והפוליטיים וגוזר מסקנות. הוא רצה נקמה. הכרעה "ברורה". אני חושב שההכרעה היתה ברורה. צפו בתמונות; עזה נחרבה. מ"מ, לא המחלוקת אלא המקסימליזם הוא שורש הבעיה. 

יש קבוצה במחנה השמרני־ימני המבקשת לדחוק את הקץ, להחיש את הגאולה, לבצע צעדים מדיניים ופוליטיים נחרצים בהרבה מאלה שנקטו ממשלות הימין לדורותיהן. ההתנהלות האיטית היא לצנינים בעיניהם והם בזים למה שנתפס בעיניהם כחולשה. יש להם ביקורת על משיחיות השלום (עכשיו!) חסרת הסבלנות משמאל, אבל אותה ביקורת נעלמת מול רצונם לממש כאן ועכשיו את כל הרעיונות החשובים של יישוב הארץ, ביטחונה, האוכלוסייה הערבית ממערב לירדן, ההתמודדות עם אומות העולם ועוד. 

גם השמאל משתמש באותם טיעונים כלפי ממשלות הימין: נו, אתם שולטים, נראה אתכם מיישמים את רעיונותיכם. אה, אינכם עושים זאת, "סימן" שאתם חלשים וחסרי יכולת להתמודד עם המציאות המורכבת. אבל התפיסה השמרנית אינה מעודדת מהפכות אלא תומכת בהתפתחות איטית ויציבה. יש אחריות היסטורית ליישום הרעיונות הגדולים תוך התחשבות בשני גורמים מרכזיים: שלמות העם ולגיטימציה בינלאומית. 

 

2 התחשבות בשלמות העם היא האחריות העליונה לא לגרום לקרע בלתי הפיך בין חלקי העם, במיוחד לא ביחס לשכבת העילית הוותיקה, שעדיין מאיישת חלק ניכר ממערכות המדינה והחברה. מי שחשוף לשיח השמאלי, לא רק בתקשורת אלא גם באקדמיה וברשתות החברתיות לסוגיהן, יודע עד כמה עמוקה הדה־לגיטימציה לשלטון הימין. 

הרוח השלטת במקומות מסוימים היא שנאה חסרת פשרות. נדם קול ההיגיון. בכל שבוע הציבור שומע אינספור התבטאויות שעיקרן: "לקחו לי את המדינה". במצב כזה הייאוש עלול להכריע לעשיית מעשים נמהרים. לא מדובר על התנקשות בהכרח. אפשר לדבר על חבירה לתנועות החרם, לפעולות מובהקות נגד ישראל בזירה המדינית, התקשורתית והמשפטית הבינלאומית. חלק בחר במה שכיניתי "ברירת שמשון", לאמור: אם אנחנו לא מובילים את המדינה כמקודם - תמות נפשה (ונפשנו) עם פלשת[ינ]ים. 

אל ייקל בעינינו עומק השבר שהשמאל חווה. הוא רואה בעיניים כלות כיצד מעשי ידיו טובעים, כיצד אובדת אחיזתו הבלעדית במוקדי הכוח, ובעיקר כיצד בוחרת המדינה (באמצעות הציבור) בכיוון מדיני ופוליטי אחר לגמרי. נכון שגם הימין חווה תחושות דומות בזמן הסכמי אוסלו וההתנתקות, וישב באופוזיציה נצחית המון שנים; נכון גם שלמרות השבר הגדול, הימין לא ניתק את החוט המחבר בין כולנו. 

אך דווקא בשל כך מוטלת עליו האחריות להמשיך בקו הזה ולא להביא לניתוק חלקים חשובים בעם מהזרם המרכזי. ההיסטוריה לא סובלת סימטריה ומידה כנגד מידה - "כך עשיתם לנו", ועכשיו "קבלו את ההכרעה". עלינו להיזהר מדחיפת אחים יקרים "לשבור את הכלים". הגורם הנוסף שיש להתחשב בו בדרך להגשמת הרעיונות, הוא המערכה הבינלאומית. ישראל אינה פועלת בחלל ריק ועליה לחזק ככל האפשר את הלגיטימציה העולמית למדיניותה. אין זה אומר שצריך לקבל את תכתיבי האיחוד האירופי או הממשל האמריקני, אבל בהחלט צריך להביא אותם בחשבון ולנווט ביניהם. 

כדאי לקרוא כיצד ניתח בנציון נתניהו בספרו "חמשת אבות הציונות", את פעילותו של הרצל. עיקר פעולתו היתה בקשת רישיון אומות העולם, הפעולה ללגיטימציה בינלאומית. לכן כיתת רגליו בין שליטים שונים. לולא פעילותו מרחיקת הראות של הרצל, טען נתניהו האב, לא היינו מגיעים להצהרת בלפור וסן רמו, ואז מושבות העלייה הראשונה והשנייה היו נותרות קולוניות יהודיות בפלשתינה ולא מסד למדינה שבדרך. 

מבחינה זו, הצהרת בר־אילן היתה חלק מהשיטה המדינית הזאת. גם מנחם בגין פעל כך כשהסכים לאוטונומיה פלשתינית, גם יצחק שמיר - שהסכים לוועידת מדריד. נתניהו הכריז על הכרה בפתרון שתי המדינות לשני העמים, וגילגל את הכדור למגרש השני. שום מנהיג ערבי אינו מסכים להכיר במדינה לעם היהודי. כל עוד אין הכרה בזכות היהודים אפילו לחלק כלשהו מארצם, אין היתכנות לשלום, משום שהמערכה על מה שנותר מ"פלשתין" בידי היהודים תמשיך לנצח. אגב, משה יעלון פעל בדרך דומה. אז היו לו התבטאויות שרבים בתוכנו לא אהבו. השאלה היא מה נעשה בפועל בשומרון וביהודה וכיצד התמודדנו עם המציאות הביטחונית המורכבת. 

 

3 המקסימליזם בקרב חלק מהימין הביא להפקרת זירות כבדות משקל: למרות התפתחויות חשובות, התקשורת עדיין נשלטת ברובה בידי שבט מסוים; אין לימין מכוני מחקר ראויים שיהיו בית גידול לעילית החדשה. אין לימין אפילו הוצאת ספרים גדולה אחת; כמעט שאין במות לבירורי עומק של המחשבה השמרנית. אין פורומים לאומיים ובינלאומיים להפצת משנתו, זירות שבהן אנשיו הם מרכזיים ולא אורחים על שולחן אחרים.  

גם היום, אחרי הנסיגות והעקירות, המחשבה היא שעוד יישוב או מאחז יציל את עם ישראל. לולא דמסתפינא הייתי אומר שהדגש המרובה על המאחזים הוא מזימה של יריבי ההתיישבות, הרוצים שמאגר הכוחות של הימין יכלה ימיו על הגבעות, ויותיר לשמאל את "כבשת הרש" שלו: האימפריות בתקשורת, באקדמיה, בספרות ובמערכת המשפטית.

ככלל, הימין לא יודע ל(ה)בנות את אנשי הרוח שלו, האינטלקטואלים שלו נדחקים לפינה לטובת דמויות חזקות בדיבור אבל שוליות מבחינת העומק האידיאולוגי. לעיתים התחושה היא אפילו בוז של הימין כלפי אנשי הרוח שלו. רוצים "מעשים" ולא "דיבורים". חברות וחברים, אנחנו צאצאים לעם שהקיום שלו מושתת על המילה הכתובה והנאמרת. זה מה שהוביל אותנו בגיא צלמוות של עמים ולאומים, רחוקים מארצנו. 

מהן הנבואות? המילים שהשיבו אותנו הביתה. היכן החלה המהפכה הציונית, אם לא באמצעות המילה הכתובה, הרעיונות וההגות? אכן, זמן רב מדי אנחנו משוועים לימין חכם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו