1. בסופו של דבר, בהתקפה על עונה שלמה, כשהכל מונח על השולחן, כשכל השמות הגדולים, עם הרקורד, והאגו, והכסף, והשופוני, נקראו אל הדגל, הכל התנדף כמו ענן אבק. טריי סימונס, בהחלטה שתלווה את הפועל ת"א לאורך הקיץ כולו, בחר לתת את הכדור האחרון לרוברט רות'בארט - בחור ראוי אמנם, אבל החוליה החלשה בשרשרת האגרסיביות של הפועל ת"א, עם אפס קרדיט משופטים ורתיעה ממגע.
זה היה אולי אקט חברי, ברוח הפוליטקלי קורקט שבו כל אחד הוא מנצח והעיקר ההשתתפות, אבל הזריקה שלו היתה קצרה מדי. הרי כמה סנטימטרים מפרידים בין המלך למלכה, ות"א פיספסה סנסנציה שהיתה ראויה לה, בסדרה שבה הפכה את מטוטלת הפייבוריטיות על ראשה, גרמה לירושלים להיראות כמו אוסף של צרות ללא פתרון, וממועמדת לירידה הפכה לכמעט מועמדת לאליפות, לו היתה מנצחת אתמול.
אברהמי המשיך באגרסיביות שיטתית, בשימוש בעבירות, באזורית מתסכלת, בבידודים ובשימוש אינטנסיבי בג'ף אלן, כדי לגרום לירושלים לרוץ מתחת לסינר של דונטה סמית'. הניתוח של אברהמי הצליח, החולה מת. אז כבוד לאדומים מתל אביב, התואר כבר ילך לאחרת.
הפועל ת"א העניקה תקווה למכבי ת"א, ראשל"צ ואילת שהכל אפשרי והאליפות לא מונחת בכיס של ירושלים, כמו שחשבנו לאור היכולת שהציגה. האלופה אותגרה ברמה כזו שמחייבת אותה לא לקבל כמובן מאליו את כל התארים שנקשרו לה, ונראתה פגיעה אם לוחצים לה במקומות הנכונים, כשלפתע מסביב לדונטה סמית' הכל נראה כמו מדבר.
2. מאז מחזור הפלייאוף הראשון והשערורייתי ענייני השיפוט נרגעו, עד אתמול, כשספי שמש החזיר את הדיון על שיקולי דעת בעייתיים של שופטים, בהתערבויות בוטות בדקות מכריעות של משחק פלייאוף קובע. השריקות לעבירת תוקף של ג'ף אלן, עבירה רחוקה מהכדור על סמית' ועבירה נוספת שהעמידה את אי.ג'יי רולנד על הקו, היו מסוג השריקות שמנעו מהשחקנים להכריע את המשחק ויצרו תחושה של טעם של ניצחון ירושלמי מלאכותי, בדיוק מסוג החומרים שמתדלקים את אג'נדת הקיפוח של הפועל ת"א.
נדמה שמה שהכי מפריע היתה התנהלותו הכללית של שמש, ששלח קרניים שורפות שהמיסו את סיכויה את של ת"א. פלייאוף, אם מישהו שכח, הוא פלנטה אחרת השייכת לשחקנים והקהל, אז תן לשחק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו