בבחירות לנשיאות אוסטריה השבוע, מועמד הימין הפופוליסטי נורברט הופר, הפסיד למועמד של מפלגת הירוקים אלכסנדר וון דר בלן, בהפרש של 31 אלף קולות בלבד. הפרשנים שטענו כי ניצחונו של הופר היה מהווה רעידת אדמה שכחו כי ב-1986 נבחר לנשיאות אוסטריה קצין הורמאכט לשעבר קורט ולדהיים. למפלגתו של הופר (מפלגת החירות האוסטרית) יש שורשים של לאומנות פן-גרמנית, ומנהיג המפלגה בשנות ה-80 וה-90, ירג היידר, תיאר את מחנות הריכוז הנאצים כ-"אמצעי ענישה". אילו הופר היה מנצח, הוא לא היה קובע תקדים דרמטי בסטנדרטים אוסטריים.
יחד עם זאת, עליית מפלגת החירות האוסטרית היא ללא ספק חלק מנטייה כללית באירופה. הימין הפופוליסטי (שמבדיל את עצמו ממפלגות השלטון השמרניות) ניצח בבחירות בפולין בנובמבר 2015 ("מפלגת החוק והצדק"). באפריל 2014, המפלגה הפופוליסטית של ויקטור אורבן שוב ניצחה בבחירות בהונגריה. בשווייץ ובפינלנד, מפלגות ימין פופוליסטיות הן חברות בקואליציה. בצרפת, בגרמניה, בשוודיה ובהולנד, מפלגות אלו מתחזקות בדעת הקהל. לפי רוב הסקרים, מנהיגת המפלגה הימנית-פופוליסטית של צרפת מארין לה פן, תגיע לסיבוב השני של הבחירות לנשיאות ב-2017.
מה ההבדל, בדיוק, בין מפלגות אלו לבין מפלגות השילטון השמרניות? בגדול, המפלגות הפופוליסטיות מתנגדות לאיחוד האירופי, למטבע המשותף ולהגירה. גרמניה היא דוגמה טיפוסית: מפלגתה של הקנצלרית אנגלה מקרל היא מפלגה שמרנית ששמה "האיחוד הנוצרי-דמוקרטי". היום, היא מאותגרת מימין על ידי מפלגה בשם "אלטרנטיבה למען גרמניה" אשר הוקמה ב-2013 ותובעת פרישת גרמניה מהאיחוד המוניטרי (אך לא מהאיחוד האירופי), ומתנגדת נרחצות להחלטתה של מרקל לקבל כמיליון פליטים מסוריה.
אך יש גם הבדלים בין המפלגות הפופוליסטיות עצמן. בהונגריה, למשל, מפלגתו של ראש הממשלה ויקטור אורבן היא מפלגה לאומנית שעוקפת מימין את המפלגה השמרנית הנוצרית. אך קיימת מפלגה קיצונית לימינו של אורבן, מפלגת "יוביק", שהיא ימין רדיקלי. גם מפלגת "השחר הזהוב" ביוון היא מפלגת ימין רדיקלית ונאו-נאצית.
השיטות הפרלמנטריות לא מייצגות את תמיכת הציבור
הייצוג הפרלמנטרי של המפלגות הפופוליסטיות באירופה לא תמיד משקף את התמיכה לה הן זוכות בקרב המצביעים. זאת משום שבמדינות שבהן שיטת הבחירות לפרלמנט היא אזורית ורובית, כמו בבריטניה (עם סיבוב אחד בלבד) ובצרפת (עם שני סיבובים), מפלגות פופוליסטיות מתקשות להגיע לקו הגמר ולהיכנס לפרלמנט. בבריטניה, מפלגת הימין הפופוליסטית UKIP קבלה 12.6% מהקולות בבחירות של 2015 אך 0.15% מהייצוג בפרלמנט. בבחירות של 2012 לאסיפה הלאומית של צרפת, החזית הלאומית של מארין לה פן קבלה 13.6% מהקולות אך 0.3% מהייצוג בפרלמנט.
במדינות שבהן מתקיימות בחירות ישירות לנשיאות (כמו בצרפת), יש לבוחר הזדמנות לקדם את המועמדים של המפלגות ה "מורדות" (אפשרות שלא קיימת בשלטון המלוכני-פרלמנטרי של בריטניה). בעבר השני של האוקיאנוס האטלנטי, התופעה של דונאלד טרמפ היא ביטוי ל "הוצאת קיטור" של בוחרים מתוסכלים שלא יכולים לקבל ייצוג בבחירות לפרלמנט. אילו היו בארה"ב בחירות יחסיות לבית הנבחרים, כמו ברוב מדינות אירופה, גם שם היו נבחרים מפלגות פופוליסטיות, וגם שם הפרשנים היו מדברים על "עליית הימין הקיצוני". לפיכך, יש ללא ספק עליית הימין הקיצוני באירופה, אך יש לשמור על פרופורציה ועל פרספקטיבה.
הכותב הוא מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה, ועמית בכיר ב"פורום קהלת"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו