רק אל תפנו את הדגלים

תוכנית מערכת הביטחון, שלפיה במקרה של לחימה בעזה יפונו יישובי העוטף על יושביהם, צורמת ולא תועיל במיוחד להסברה הישראלית וגם לא לחוסנה הלאומי • וגם: הפרחת השממה, גירסת חולות חלוצה

אפילו מגישי הטלוויזיה עטו על עצמם חמיצות מופתעת כשדיווחו השבוע על תוכנית מערכת הביטחון: במקרה של לחימה בעזה, יפונו יישובי עוטף עזה על יושביהם, ורק כיתות הכוננות יישארו במקום להגן על הבית. 

לו נחשף אבא קובנר לתוכנית היה מן הסתם ניגש לארכיון המכתבים הישנים שלו, ומפרסם גירסה מעודכנת וחריפה עוד יותר למאמרו "נפילת ניצנים כישלון" מ־1948. קובנר - סופר ומשורר, אז קצין התרבות של חטיבת גבעתי ולימים ממקימי "בית התפוצות" - יצא נגד פינוי ניצנים מילדים ונשים לקראת הקרבות הקשים שם. הימים היו ימי מלחמת העצמאות. גם סיפור הכניעה קורע הלב של הבודדים ששרדו את הקרב האחרון, לא עצר אותו מלפרסם את הדברים הבאים באחד מדפי הקרב שהופצו בזמנו: "בית אין מגינים על תנאי, הגנה משמע בכל כוחות הגוף והנפש. ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להיכנע לפולש רצחני. להיכנע כל עוד חי הגוף, והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא. לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות".

68 שנים עברו מאז, מדינה קמה והכפילה את מספר תושביה פי עשרה, צבא ההגנה לישראל עושה בית ספר לצבאות הטובים בעולם, אבל פינוי יישובים מילדים ונשים עדיין עומד כאן על הפרק. 

מורשת ישראל מעולם לא נהנתה מפינוי אזרחי כזה, אבל קולות הגינוי נגד מהלכים כאלה הולכים ונמוגים. פינוי יישובים מאזרחים שאינם תומכי לחימה התבצע גם במלחמת לבנון השנייה, אולם זו היתה יוזמת המשפחות עצמן ולא נסיגה מאורגנת וממלכתית. גם במהלך "צוק איתן" התארחו משפחות מיישובי עוטף עזה במלונות וביישובים רחוקים יותר מקו האש של הפצמ"רים, אבל גם במקרה הזה הקיבוצים והמושבים בשער הנגב ובאשכול לא נותרו ריקים מאוכלוסייה אזרחית.

אלא שאז נפגע דניאל טרגרמן בן ה־4 מפצמ"ר שפגע בבית משפחתו בקיבוץ נחל עוז, וטרף את הקלפים. הלווייתו הקשה של טרגרמן, יממה בלבד לפני תום הלחימה באזור, הביאה לחשיבה מחדש. בסבב הלחימה הבא, הצפוי להכאיב, לא רק אזעקות "צבע אדום" יחרידו את שלוות התושבים, אלא אוטובוסים שיובילו אותם לגלות מביתם. ויש לגלות הבנה.

תמונות של משפחות ארוזות ומוכנות לנטישת הקיבוצים הוותיקים לא יועילו במיוחד להסברה הישראלית וגם לא לחוסנה הלאומי. תמונה אחת של פינוי כזה תחת אש שווה אלף מילות כניעה ודגל לבן גדול אחד. אבל אולי פינוי כזה יכול להועיל לפחות למערך המלחמתי: באין חשש מתגובה שתעלה בחיי אזרחים וילדים הסמוכים לקו האש, ישראל תוכל להרשות לעצמה להכריע אחת ולתמיד את המערכה העזתית, במקום לסיים בתיקו סבב מלחמה אחד בדרך לסבב הצפוי הבא. אם חמאס מתעקש להפוך את האזור לשדה קרב, אז שצה"ל יכשיר אותו בהתאם. כדי שילדי נחל עוז הבוגרים יתגייסו למלחמה, קו ההגנה כבר יהיה אי שם, רחוק מהבית. 

רק בבקשה, תרחיקו משם את הצלמים. ואל תורידו לרגע אחד את הדגל. 

 

• • • 

 

בשעה שפינוי יישובי עוטף עזה עומד על הפרק, יש מי שדווקא נוהרים דרומה, ואפילו בחדווה רבה. משפחות חקלאיות ואחרות הצטרפו בשנים האחרונות למפוני גוש קטיף, והתיישבו בשממת החולות הסמוכה לגבול מצרים המערבי, במקום המכונה - כמה סמלי - חולות חלוצה. מדינת ישראל, שמדי פעם מצליחה להחיות מתוכה את הערכים הישנים והטובים של יישוב הארץ, ניסתה לעודד את התופעה ואיפשרה רכישת קרקעות תוך כדי השתתפות בעלויות פיתוח בלבד. אם לרדת לפרטים, מדובר בתשלום של 180 אלף שקלים למגרש במקום 650 אלף, לו היו נדרשים מתיישבי חלוצה לשלם מחיר מלא על הקרקע.

אם יש חבל ארץ שראוי להרוות אותו מכספי ציבור, הרי הוא לפניכם: שממת חולות במיקום אסטרטגי, קילומטר וחצי מגבול מצרים, בחום מהגיהינום. ההטבות עשו את שלהן. משפחות צעירות התנדבו להתרחק ממוקדי הכוח של מרכז הארץ ולהיטמע במרחב השממה הדרומי, הקרוואנים התמלאו במשפחות עם ילדים, ובבת אחת עלו מחירי הקרקעות חזרה למחיר המלא. אחרי שהצליחה המדינה למשוך ליישובים נווה ובני נצרים משפחות חדשות, אותה מדינה עצמה כאילו מנסה להבריח אותן משם. ההטבות בוטלו רגע אחרי שהחלוצים החדשים העתיקו את מקומם והתיישבו בדיור הזמני. 

ועדת חריגים שהתכנסה כבר ב־2014 הביעה הסכמה שבעל פה לחידוש ההטבות. שנתיים אחרי כן, לא נגאל עדיין אף שעל. למה? למה לא? גם אחרי שהתקבלה הסכמה בדבר גובה התשלום, החתימה המיוחלת לא מגיעה. תושבי חלוצה נדרשים לעבור מפקיד במינהל מקרקעי ישראל לפקיד בכנסת ישראל. ממשרד ממשלה אחד למשרד ממשלה אחר. כולם נרתמים, כולם מבטיחים, וחתימה אין.

קשה להתעלם מתרומתה של ההתיישבות לאזור חלוצה. מאז הגיעו לשם מפוני גוש קטיף, צצו במקום חממות וחלקות חקלאיות ארוכות ומרשימות. הגגות האדומים ומגרשי המשחקים הביאו חיים לשממת החולות הקשים שמאפיינים את האזור. מאז הקמת היישובים החדשים שם, אפילו הדיונות נראות מזמינות יותר. את התנופה הנהדרת הזו עוצרים דווקא אלה שאמורים להיות חתומים על הפרחת השממה המודרנית הזו, כולל שרי ממשלת הימין הציונית, שאמורה להתגייס למאמץ. במקום לחזק את הפריפריה שנמצאת בקילומטר השמיני מתחום המנהרות והאזעקות, היא גורמת לאלה שכבר הגיעו לשם להתייאש.

למרבה המזל, חלוצי חלוצה עשויים מהחומרים שמהם בונים מדינה. הם יחזיקו את המקום בשיניים, יתגברו על חרדת המנהרות, ולא יישברו עד שהצבע האדום באזור יהיה צבע הגגות ופרחי הגינה שלהם. תסמכו עליהם, אפילו מדינת ישראל לא תצליח לעצור אותם.

למרבה הצער, נראה שבדיוק את הנקודה הזו מנצלים הביורוקרטים. הנכונות של חלוצי חלוצה להיאחז בכל מחיר גורמת לפקידות לדחות אותם בקש ובלוחות זמנים בלתי אפשריים. רק עד שיגיע עוד מסמך מכאן ועוד תקציב ממשלתי משם. עוד רגע וההבטחות מתקיימות, עוד שנה חקלאית אחת ועוד אחת ודי. במקום לקבל חיבוק וחיזוק מהמדינה, כמו שהיא יודעת לעשות במקרים שחשובים לסדר היום שלה, ממשלת ישראל מאותתת למתיישבים הבאים: עד שתתגייסו למשימה, על כל המאמץ והוויתורים הכרוכים בכך, אנחנו כבר נוציא לכם את החשק.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו