סייקס־פיקו: סופו של עידן

ב־16 במאי 1916, אתמול לפני מאה שנה, חתמו נציגים של בריטניה ושל צרפת על הסכם סייקס־פיקו, ששירטט את מפתו של המזרח התיכון ועיצב את פניו למאה השנים הבאות.

ההסכם שם קץ לשלטונה בן 400 השנים של האימפריה העות'מאנית באזור, ותחת סדר טורקי־עות'מאני הביא תחילה לכינונו של סדר בריטי־צרפתי ולחלוקת האזור בין אזורי השפעה בריטי וצרפתי. אבל מאוחר יותר, לאחר שהבריטים והצרפתים נטשו את האזור עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, נותרו הערבים לבדם ומדינות ערב השונות הפכו, בשמה של הלאומיות הערבית, לנותנות הטון במרחב המזרח־תיכוני כולו.

רבים ביקשו לקרוא תיגר על הסכם סייקס־פיקו ועל הסדר שיצר, וניסו לשרטט במו ידיהם מפה חדשה של האזור, החל בגמאל עבד אל־נאצר, מנהיגה של מצרים, וכלה בסדאם חוסיין שליטה של עיראק. אבל בעולם המקדש גבולות טריטוריאליים ונרתע מכל שינוי בהם, נשמר הסדר של סייקס־פיקו באופן מפתיע במשך שנות דור. התברר כי האינטרס לקיים את חלוקת העולם הערבי למדינות היה בראש ובראשונה אינטרס ערבי, והתברר גם כי המפריד והמפלג היה חזק יותר מהמחבר ומהמאחד.

אלא שלא לעולם חוסן. פרוץ האביב הערבי בחורף 2010, ובעקבותיו הכאוס שהשתרר במרחב כולו ושהביא להתפרקותן של מדינות, דוגמת עיראק, סוריה, תימן או לוב, בישרו את קיצו של עידן סייקס־פיקו.

על כך העיד יותר מכל מנהיג דאעש, אבו בכר אל־בגדדי, אשר בנאום שבו הכריז על כינונה של מדינה איסלאמית בעיראק ובסוריה בהנהגתו, הודיע חגיגית כי בכך בא הקץ להסכם המקולל.

יש להודות, עם זאת, כי פרוץ האביב הערבי היה רק קצהו של הקרחון. שהרי עוד קודם לכן חוו מדינות ערב תהליך של ריסוק מבית. את מקומה של המדינה כגורם מסדר ומארגן בחיי האדם והחברה החליף הכאוס, את מקומה של הלאומיות הערבית כתפיסת עולם וכאמונה מובילה תפס האיסלאם, ואילו את מקומו של הקולקטיב הערבי כבעל הבית באזור החליפו טורקיה ואיראן ונוסף עליהן גם כוחות חיצוניים, ובראשם רוסיה, ששבו לאזור כאדוניו החדשים המבקשים להכתיב את גורלו.

רבים בעולם הערבי מבקשים לראות בהסכם סייקס־פיקו ובמי שעמדו מאחוריו, בריטניה וצרפת, אחראים לקריסה הגדולה שחווה העולם הערבי, ובעצם לכישלון הגדול של הקולקטיב הערבי לתפוס את מקומו בין עמי העולם ככוח דינמי ומלא חיות שעולמו, העולם הערבי, הוא עולם פורח שתושביו נהנים מיציבות פוליטית ומשגשוג כלכלי.

אבל ההסכם נחתם לפני מאה שנה, ולבד מכך, בריטניה וצרפת חדלו זה מכבר למלא תפקיד כלשהו באזור ונטשו אותו בבושת פנים, מוכות וחבולות.

דומה, אפוא, כי עצם הניסיון לתלות בזר את בעיות העולם הערבי ולייחס להסכם ולחותמים עליו את האחריות לשבר הפוקד את הערבים כיום - ניסיון שכזה, ובעצם צורת מחשבה שכזו, היא־היא מקור הבעיה וסיבת הסיבות למשבר שחווים הערבים.

שהרי כל עוד יחפשו הערבים את הסיבות למשבר תחת אור הפנס המערבי ויתלו את כישלונם בקנוניות כביכול שרקמו אנשי המערב עם ישראל, הם יתקשו למצוא תרופה למחלה.

אחרי הכל, כישלון העולם הערבי לקדם אחדות, להבטיח יציבות פוליטית ולהביא לשגשוג כלכלי אינו תוצאה של הסכם סייקס־פיקו אלא תוצאה של כישלון החברות הערביות ושל שליטיהן לחולל רפורמות חברתיות, שיביאו לשינויים הכרחיים מבית בפניה של החברה ובדמותה של המדינה. 

אבל העולם הערבי, המציין בימים אלו מלאות מאה שנה להסכם סייקס־פיקו, עודנו שקוע בעבר ועודנו שטוף תיאוריות של קונספירציה, כאילו לא חלפו להן מאה שנים מאז ביקשו מדינאים בריטים וצרפתים לקבוע את גורלו של האזור.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו