תקרא לי עם

כולנו נבראנו בצלם • לכל אדם יש בחירה חופשית והוא יבחר בטוב או ברע בלי קשר ללאום שלו • אבל כל עם גם תופס את עצמו כסוג של משפחה מורחבת

לפני יום השואה תמהתי מעל דפי העיתון כיצד צאצאיהם של מי שישנו על דרגשים במחנות יכולים להתארח במלון במרכז ברלין, ברחוב בעל צליל גרמני שחותך את הבטן, ולהעלות משם תמונה לפייסבוק. איך עבור ישראלים רבים הפכה ורשה למקום חם ל"דילים" וברלין לבירת האוכל והבירה. תגובת הנאורות למאמר הבהירה לי את עומק התהום. מה את רוצה מהם, שאל אותי חבר ותיק שברלין היא יעד החופשה האהוב עליו, עברו 70 שנה, והגרמנים של היום לא פשעו ולא חטאו. הערות כגון אלו חזרו וצצו בקרב חבריי שראו בדבריי נקמנות, פחד, פשיזם. 

התשובה הראשונה לאותו חבר היא שדתיים זוכרים למרחקים ארוכים. אנחנו יודעים מה לבש פרעה בלילה שבו מתו כל בכורי מצרים. אנחנו זוכרים איך קוראים לאלו שהחריבו את בתי המקדש ולעוזריהם. אנחנו מתכנסים בבית הכנסת בכל שנה כדי לשמוע מה עשה לנו עמלק. אנחנו לא שוכחים.

התשובה השנייה היא שמדובר בתפיסת עולם של קולקטיב. שום גרמני פרטי לא חטא לי באופן אישי, ולכן הכפרה של יוהן או פאול לא רלוונטית. זהו חשבון רחב יותר, שלא קשור לפרטים: האומה הגרמנית פגעה באומה שלי באופן בל יכופר. אני זוכרת את השואה למרות שלא על בשרי עברתי אותה, ואני לא שוכחת אותה לגרמנים בני ימינו למרות שלא על בשרם ביצעו אותה. 

והאמת היא שכולנו חייבים משהו לתרבות שמודדת הכל במשקפיים לאומיים. זו הציונות. זה מה ששולח צעירים תאבי חיים ליחידות קרביות. זה מה ששלח את החלוצים להתיישבות. וזה מה שמתיר לנו לחיות עם הפרדוקס האינטלקטואלי שלפיו ניתן אזרחות וסל קליטה לאדם שמגיע ממרחק 19 שעות טיסה, אבל לפלשתיני שמשפחתו חיה בחברון עשרה דורות אחורה - לא.

יום העצמאות, עם ישראל חי בפעם ה־68 או האלפיים, הזדמנות לשאול מה הקטע הזה, בעצם. למה אדם צריך להרגיש שהאומה היא המשפחה שלו? שאכפת לו מבן האומה שלו, גם אם הוא דובר שפה אחרת וגר ביבשת אחרת? 

 

•••

כל אדם הוא יצור בודד וכולנו נבראנו בצלם. לכל אדם יש בחירה חופשית והוא יבחר בטוב או ברע בלי קשר לנסיבות הלאום שלו. אבל כל עם גם תופס את עצמו כסוג של משפחה מורחבת. 

לילדים שלי אתרום את הלב והריאות; לילדים של השכן לא. זה מוסרי כי זה הטבע. הקומוניזם ניסה לבטל את מוסד המשפחה ולהעביר את הילדים לבתי ילדים, לבנות חברה שבה לאנשים אין יחס ייחודי מפלה לטובת צאצאיהם. אבל אני אוהבת את הבן שלי בצורה חזקה יותר מאשר את הבן של השכן, ואני יודעת שכך זה גם אצל השכן, וזה מה שפיתח מוסר אנושי. בלי היסוד העוצמתי הזה שמורכב ממעגלים־מעגלים, לא היתה לנו חברה טובה יותר אלא חברה רובוטית יותר. אם יש לי אכפתיות זהה לכולם, יש לי חוסר אכפתיות זהה לכולם. אני זוכרת מחקר שנערך על שכונות בארה"ב, שבו התברר שככל ששכונה היא פחות הומוגנית - כך יש בה פחות מעשי צדקה. 

המשפחה המורחבת שלי מורכבת ממי שחי פה, דובר עברית ומניף את הדגל. היא מורכבת גם מכל יהודי בכל נקודה על הגלובוס. זה עיקרון בן־גוריוני קשוח: שיבת ציון היא מפעל, קיבוץ גלויות עם חותמת.

והמשפחה שלי מורכבת גם ממי שבחר להצטרף אלינו, במפתח של הזדהות מלאה עם האידיאל של המשפחה ומחויבות אליו. בשבת האחרונה אירחתי אצלי את אינה ומריה, שתי חיילות צה"ל לא יהודיות שעומדות בפני גיור. הן רוצות להשתייך לעם הנרדף, להיכנס תחת עול המצוות (הכבד!), ומבינות שזה בלתי הפיך. כשהמפתח הוא הסכמה עם אידיאל נוקשה, האומה נבנית על אמת משותפת ולא על שקר דוגמת הסיסמאות הנבובות שאפשר לשמוע באו"ם על סדר עולמי חדש. 

אתם מכירים את הסיפור על החכם שביקש להוכיח שניתן להתגבר על הטבע ואילף את החתול שלו להיות מלצר? ברגע שהופיע עכבר, זרק החתול את המגש. אפשר לאלף את המציאות כמו שאילפו את אירופה להאמין באיחוד, אבל מי שמעמיק להתבונן רואה שזה לא מחזיק מעמד. הזדהות היא עם הדומים לך והקרובים אליך. העולם נמצא בפוסט טראומה מהנאציזם, בורח מלאומיות כאילו מדובר בקללה, אבל הפתרון הוא לא למחוק את המושגים של זהות, השתייכות, קירבה. 

לעם היהודי יש גם חוויה ייחודית חזקה: הוא שרד בגלות. בהונגריה ובתימן קיוו וחלמו לחיות יחד, והאתוס היה לשמור על עצמנו כדי לשוב ולהתאחד בארץ ישראל. הרעיון הציוני דיבר לכולם בגלל השאיפה המשותפת להתאחד עם האחים. והנה, כבר במפקד האוכלוסין של 1995 התברר שרבע מהישראלים היו בנים להורים ממוצא מעורב; זאת אומרת שבתוך ארבעה עשורים היתה אינטגרציה מדהימה. עדיין יש איים מבודדים, אבל הכוח האינטגרטיבי של היהדות מנצח. 

הנאורות מנסה לבטל את ההבדלים בין הקבוצות, שזה בדיוק כמו לבטל משפחות. אי אפשר לבנות עולם רגשי על בסיס תפיסת אדם באשר הוא. במשפחה נוצרים הרגשות הכי חשובים. המחויבות, העזרה ללא תמורה בין הורים לילדים ובין אחים, הכנות. נשלח משלחת חילוץ לכל אסון טבע אבל בני עמנו קודמים, ומי שלא עובד ככה מתנכר לטבע שלו. 

בין הימין לבין השמאל הציוני לא היתה מעולם תהום בלתי ניתנת לגישור כי ברור שעל אף הפער בין העמדות, הן נובעות מאכפתיות לעם היהודי. יש תחושה מעציבה שהשמאל הקיצוני, בשם הנאורות, פועל מתוך חוסר הזדהות עם המשפחה, מוציא את הדאגה ללאום מחוץ לתחום הלגיטימיות. הנאורות מתאמצת להתנתק מכל מה שהלאום אומר. ולדאוג לאדם אחר יותר רק משום שהוא יהודי נחשב במחוזות "הארץ" לעניין לא מוסרי.

זה הוויכוח הגדול שאנחנו חיים בתוכו, והוא משפיע באופן עקבי על כל פרשה וסערה שחוצות את מהדורות החדשות שלנו כמו להק צרעות. למי אתה שייך. מה נקודת ההתייחסות שלך. האם העם שלך הוא עניין מקרי וזניח, או קידומת לשם שלך. אדם נשאר אדם, וכן: כן תקרא לי עם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו