כבכל שנה, גם השנה יש מי שמעלים את התהייה הקבועה שמלווה את המדינה מאז ציון ימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל: מדוע יום זה צמוד ליום העצמאות? האם מחויבת המציאות להתנגשות העצב והשמחה, הייתכן מעבר חד בין כאב לבין התרוממות רוח לציון עצמאותנו?
תומכי הפרדת הימים יציינו את הקושי לבני המשפחות השכולות במעבר החד. בעוד אנו ניצבים לצד קברי יקירינו, כבר נשמעים למרחוק הלמות פטישי הבמות וההכנות לקראת החגיגות. צפירת הזיכרון עוד מהדהדת - והמרכולים "נשטפים" בהמולת קניות. בעוד הורים, אחים, אלמנות ויתומים עושים דרכם הביתה מבתי העלמין - וכבר לבושי החג מתנוצצים ברחובה של עיר. צריך להקל על המשפחות השכולות, יאמרו הטוענים.
איני שותף לתומכי ההפרדה, אך גם איני מקבל את ההסברים השטחיים של תומכי צמידות הימים הללו, כגון - הנסיבות ההיסטוריות לקביעת יום הזיכרון ואי העשייה של גורמים ממלכתיים להפרדת הימים הללו, או כי יש לציין את העצמאות ואת מחירה יחדיו ועוד סיבות רבות אחרות שתקצר היריעה מלפרטן.
הנני מבקש לראות במבט עמוק ובהקשר ממלכתי מורחב את זיכרון חללי המערכות ואת חגיגת העצמאות. אין צורך להפריד בין עצב לשמחה. יש לראות ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום העצמאות מקשה אחת לאומית של יום ארוך, המתחיל בערב יום הזיכרון ומסתיים במוצאי יום העצמאות. השאלה אינה סוגיית ההפרדה בין הימים, אלא איך ראוי לציין את יום הזיכרון ומהו תוכן חגיגת יום עצמאותנו.
יום הזיכרון אינו יומן של המשפחות השכולות בלבד. זהו יומם של כל אחד ואחד מתושבי מדינת ישראל. ביום הזה הייתי רוצה שכל אחד ואחד ירגיש בזעיר אנפין את המסע והמשא שעוברת משפחת השכול בכל ימות השנה. נכונה האימרה שלפיה למשפחות השכולות כל יום הוא יום זיכרון. בני יהונתן הי"ד לנגד עיניי תמיד, ביום ובליל, ולפעמים גם בחלומי.
האווירה הנוגה הנוצרת עם השירים העצובים, מפגשי החברים, ביקורי לובשי המדים, סיפורי הגבורה והמיתוסים מוכרים לבני המשפחות השכולות במהלך כל השנה. שטף הדמעות הבלתי פוסק, העצב, היגון, האבל והזיכרון נמשכים כל השנה, בכלל זה שבתות וחגים, ומה כבר תשנה הפרדה בת יום, יומיים, שבוע או שבועיים. ביום הזיכרון נפתח צוהר לכבד את האובדן, להעצים את הכאב והזיכרון לכלל תושבי המדינה.
יום העצמאות אינו יומם של חוגגי העצמאות בלבד. בעיני רוחי היום הזה נועד לסולידריות לאומית שתאחד אותנו. לציון הערכים, סיפורי גבורתם, חירוף נפשם ומורשת הקרבות של אלו אשר ביקרנו את קבריהם רק אתמול; ציון רוח הלחימה והתעוזה של חיילינו ומפקדינו שהביאו לתקומת העם, הארץ וירושלים עיר בירתנו; ציון הישגים בכל תחומי החיים הסובבים אותנו, ומורשת מנהיגי העבר לבני הדורות שכבר אינם מכירים. התחברות בלתי אמצעית אל מדינתנו, מפעלותיה וכל הטוב שבה. וכשיש תוכן עמוק ורחב ליום העצמאות שלנו, ניטיב להבין את הקורבן שהקרבנו מאז תקומת המדינה ושהזכרנו ביום שלפני.
במהלך השנים, בהיותי בעל תפילה במוסף של "שלוש רגלים", משתלבת גם תפילת "יזכור" הנאמרת לזכר יקירינו. ישאל השואל, תפילת "יזכור" באמצע חג? בחג הפסח? בחג השבועות? במרכזה של שמחת תורה? אכן כן. למרות החג אנו זוכרים את שאינם עימנו ואת מורשתם. זוכרים את יקירינו מתווי הדרך שאנו צועדים בה ולא שוקעים באבל, בכאב ובשכול. עוצמת החג היא ב"יזכור" שאומרים, ועוצמת ה"יזכור" היא בחג שחוגגים.
עוצמתו של יום הזיכרון באה לו מיום העצמאות, ועוצמתו של יום העצמאות נובעת מיום הזיכרון.
הכותב הוא אביו של יהונתן יעקב איינהורן הי"ד, שנפל במלחמת לבנון השנייהטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו