לצד "ירושלים של זהב", אבל עוד הרבה לפניו, היה "התקווה" לשיר העברי המוכר ביותר בעולם היהודי. הוא נישא במשך דורות בפי יהודים שלא ידעו מילה עברית; שיר אחד שמילותיו אינן לקוחות מהתנ"ך או מהסידור, ולמרות זאת - שיר יהודי מאוד. עכשיו באים שוב הח"כים הערבים ודורשים לבטל או לשנות את מילותיו של ההמנון. הם טוענים בצדק, מבחינתם, שתכניו רחוקים מהם ושאי אפשר לצפות מהם להזדהות עימו.
אפשר להבין אותם. האמת, מה להם ול"נפש יהודי הומייה" או ל"עין לציון צופייה"? גם הדגל הכחול־לבן בצבעי הטלית עם מגן הדוד בתוכו וגם סמל המדינה עם מנורת המקדש במרכזו רחוקים מהם. מה להם ולטלית? ולדוד?
מה להם ולמנורת המקדש? אפילו "ישראל", שם המדינה, שנזכר בתנ"ך יותר מאלפיים פעם, נגזר מהעבר היהודי אשר לאזרחים הערבים אין כל קשר אליו.
אלא שהמנון, דגל וסמל מדינה אינם אמורים לשקף את המכנה המשותף של כלל האוכלוסייה. ההמנון - העיר פעם בצדק פרופ' שלמה אבינרי - מעניק ביטוי לזהות ההיסטורית של המדינה, וברוב החברות הדמוקרטיות יש גם כאלה שאינם מסכימים לזהות הזאת.
"התקווה" כהמנון אכן מעניק ומבטא זהות. הבוהמיין המאמין נפתלי הרץ אימבר הגדיר בתשעת בתי השיר "תקוותנו" (כך במקור) את ה"דע מאין אתה בא ולאן אתה הולך" התודעתי שלנו כעם. מאז גלינו מארצנו ועד ששבנו אליה אנו באים מארץ ציון וירושלים והולכים אליה. זו תמצית המעגל ההיסטורי שלנו.
יהודים, ש"התקווה" מפריע להם מכיוון שהוא מפריע לאזרחי ישראל הערבים - ויש למרבית הצער יהודים שכאלה - מחפשים למעשה שינוי עמוק פי כמה. מתנגדי "התקווה" הללו דוחים למעשה את הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינת העם היהודי. ייתכן אף שאינם מקבלים את הציונות כאידיאולוגיית העל שלה. הם יעדיפו את היחד הרב־לאומי או את מדינת כל אזרחיה על פני המדינה היהודית ועל פני היחד היהודי.
מי שהתביעה מהפלשתינים להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי נראית לו סרת טעם ופשר, יחוש מאוים גם על ידי "התקווה", אבל "התקווה" הכרחי דווקא בשל מה שאלתרמן כינה פעם "הנקודה היהודית". הוא מזכיר לנו שמדינת ישראל אינה מדינה רגילה ככל המדינות; שהיא אינה רק מדינת מקלט מפני אנטישמיות ופוגרומים כפי שגרס הרצל, או מרכז של תרבות יהודית ברשות הרבים כפי שגרס אחד העם, אלא מדינה שחיותה בהווה, זכותה בהווה, אבל הכל בה נובע מן העבר.
העבר, ובמידה רבה גם העתיד, הם הזיכרון היהודי המשותף שלנו. בלעדיו היה אפשר להקים לעם ישראל מדינת מקלט גם בקטמנדו. למה דווקא כאן? כי נולדנו כאן? גם הערבים נולדו כאן! "התקווה" והסמלים הלאומיים היהודיים של המדינה מונעים את הצטמצמות התודעה הלאומית רק למובן מאליו - למקום הלידה. הם מותחים את הזיכרון ההיסטורי היהודי הרחק לאחור, ומתמצתים אותו בשורות של אימבר, במגן הדוד ובמנורת המקדש.
הם מאפשרים גם ליהודים שאינם דתיים להאמין ולהבין שהזיכרון וההמשכיות היהודית חיוניים כדי להמשיך את היחד, כאן, בארץ ישראל.
עברו של אדם אינו משתרע רק על פני ימי חייו. יש משמעות עמוקה גם לרקע ההיסטורי והדתי שלו. ערביי ישראל זכאים לחיות כאזרחים שווי זכויות וחובות במדינת ישראל, ליהנות משוויון הזדמנויות, לבחור ולהיבחר, אבל הם אינם יכולים לצפות למצוא בה ביטוי לאומי, שהוא תמצית לשדם של "התקווה", הדגל וסמל המדינה עם מנורת המקדש. ביום העצמאות ובשאר ימות השנה צריך לכן לשיר את "התקווה" ולהניף את דגל הכחול־לבן מבלי להתנצל ומבלי לגמגם.
אלה הם הסמלים שלנו, שמספרים את הסיפור שלנו. זה אינו הסיפור של ערביי ישראל, וגם לא יכול להיות הסיפור שלהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו