בחירתו של סאדיק חאן לראשות העיר לונדון רבתי ביום חמישי שעבר היתה אירוע היסטורי. התהליך היה ברור. כבר עשרים שנה מדברים באירופה על התחרות בין בריטניה לצרפת: באיזו מהן ימונה ראש ממשלה מוסלמי ראשון. זה עדיין לא התרחש, אבל אין ספק שמעורבות פוליטית של אזרחים ממוצא פקיסטני באנגליה ושל אזרחים ממוצא צפון־אפריקני בצרפת תוביל - במוקדם או במאוחר - גם לכך.
אבל מה אומרות התופעות הללו? מי שחושש מהן מבליע (ולפעמים לא רק מבליע) תחושה שזו מכה קשה לערכים המערביים, במסגרת "התנגשות הציביליזציות" של סמואל הנטינגטון. הוא רואה בכך חלק משקיעת המערב, מנסיגת המודרניזציה ומחזרה לעולם אפל ופרימיטיבי, שאינו מכיר בזכויות האדם אשר השכלנו לממש. כל מקרה שבו מגיעים מוסלמים לתפקידים בכירים במערב הוא מבחינתם נסיגה נוספת במאבק על הקידמה והחופש.
טעות. יכול, כמובן, להיבחר מישהו ולהיכשל, יכול מאוד להיות שהמועמד המוסלמי שנבחר אינו מתאים לתפקידו, ושהמועמד היהודי (או "בעל השורשים היהודיים" - מה זה לעזאזל?), ג'ק גולדסמיט, יכול היה להיות ראש עיר טוב ממנו, אבל כשם שגולדסמיט לא היה יוזם מפעל להעלאת יהודים לישראל או להקמת תריסרי בתי כנסת חדשים בעירו, כך סביר להניח שסאדיק חאן לא יפנה לנשות לונדון החסודות ויציע להן לחבוש חיג'אב על ראשן מטעמי צניעות. אני מעריך שמטרתו העיקרית תהיה להיות ראש עיר טוב, ומטרתו השנייה תהיה להיבחר מחדש.
אובאמה הוא בוודאי דוגמה מרתקת: אפשר לבקר אותו על ביצועיו, אבל מי שמבקר אותו על מדיניותו מבקר בעיקר את העובדה שהוא ביקש להביא את הערכים המערביים עד לקצה: הן באשר לזכויות האדם ולשוויון ערך האדם, הן באשר למאמץ לדחות את השימוש בכוח רק לרגע שבו מוצו כל האפשרויות האחרות והן באשר לאמונה ברוח האדם. לזיקה המוסלמית שלו לא היתה כל משמעות בהתנהלותו המדינית, ממש כמו שיהדותו של הנרי קיסינג'ר לא השפיעה על התוויית מדיניות החוץ של ארה"ב בשנות ה־70.
מדובר במהלך הפוך: בניצחון הגדול של הרוח המערבית ובמסוגלותה לקלוט מהגרים רבים מאוד מן העולם השלישי ולהפוך אותם לחלק מן התרבות המערבית. העובדה שיהודים (מברני סנדרס בארה"ב ועד האחים מיליבנד בבריטניה) נוגעים בפיסגה או מגיעים אליה איננה ביטוי להיחלשות המערב אלא להתחזקותו וליכולתו לשלב אחרים בתוך הרוב. ניצחונו של הרוב הזה - גם אם הוא הופך למיעוט מספרי - הוא ביכולתו להטמיע את ערכיו הדמוקרטיים והליברליים בחברה כולה.
ולנו כדאי לזכור - החשבון ההיסטורי של העם היהודי הוא עם בניה של דת אחרת. קצת מגוחך להתבונן במצב שבו יהודים מודאגים מניצחון פוליטי של מוסלמים, ונרגעים כשמדובר בנוצרים...
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו