התקווה שמעבר להרים

בספרו החדש "הארץ שמעבר להרים", ניר ברעם מחפש תשובה לסכסוך הישראלי־פלשתיני • קדרותו ותסכולו מוצדקים, אך האם העובדה שפתרון שתי מדינות לשני עמים טרם מומש - אומרת שהוא אינו ישים?

ספרו החדש של ניר ברעם, "הארץ שמעבר להרים" (הוצאת עם עובד), זכה לאחרונה לביקורת חיובית פרי עטו של נדב שרגאי ("בעיני המתבונן", 01.04.16). שרגאי מסכם את ביקורתו בהמלצה לבקר בשטח, כפי שעשה ברעם עצמו, ולא להסתפק בשולחן הכתיבה. זה תמיד נכון. אך לשאלה הגדולה באמת שמציב הספר: "אז מה עושים?" אין שרגאי מתייחס. מה שעשה ברעם, בעזרת כישרון הכתיבה המבורך שלו, אינו ביקור בארץ ישראל נוסח מארק טוויין; הוא מחפש תשובה, ואף מנסה לתת אותה.

במשך שנה ביקר ברעם פה ושם בארץ ישראל. קצת מצידו המערבי של הקו הירוק, והרבה מצידו המזרחי. מצב רוחו קודר. בשנות ה־90 היה נלהב, מאמין ואופטימי. עכשיו הוא פוסט: פוסט נלהב, פוסט להוט, פוסט רעיון שתי המדינות. הוא גם נפגש עם הרבה פוסטים אחרים, אנשים שרוצים משהו אחר ואינם יודעים בדיוק מה. ברעם נפגש עם מתנחלים שתמיד התנגדו לרעיון חלוקת הארץ, וכעת הם מסבירים שזה גם לא אפשרי טכנית. החזון שלהם מורכב מארץ ישראל המערבית תחת שלטון ישראלי מלא, ופלשתינים המצביעים בירדן, או כאלה המקבלים כסף ועפים לנו מהעיניים. הוא נפגש עם מי שהאמינו בפתרון מדיני, בשלום, באוסלו, ומצפים כיום לאיזשהו פוסט. הפוסט שלהם הוא חד־צדדי, או מדינה אחת עם זכויות מלאות לכל אזרחיה. החזון המעורפל משהו של ברעם הוא מסגרת מדינית לשתי ישויות - ישראלית ופלשתינית.

במסעו ברעם פוגש געגועים רבים: קיבוצניקים המתגעגעים לתקופה שקדמה להפרטה, פלשתינים המתגעגעים לכלא הישראלי, שבו למדו עברית, קראו ספרים ועשו תארים אקדמיים, כאלה המתגעגעים לשנות ה־70 וה־80, שבהן עבדו פלשתינים רבים מאוד בישראל וקשרו קשרים טובים עם מעבידיהם ועם עמיתיהם היהודים.

הגעגועים ניכרים גם במתנחלים, שמשחזרים את ראשית ימי ההתנחלות והחלוציות שאפיינה אותם; מתנחלים, תלמידי הרב פרומן ובני משפחתו, המתגעגעים לרב המיוחד הזה, שחי בגוש עציון והאמין בשוויון ערך האדם ובכך שכל בני האנוש ראויים לזכויות. הוא דגל בכך שדווקא האנשים המאמינים בקיומו של אלוהים יכולים להידבר ביניהם, בלי לדבוק בתפיסה שאי אפשר להתפשר על דברי האלוהים שלהם, אשר לפיה בנויים החיים על "או אנחנו או הם".

יש גם געגועים לימים שלפני האינתיפאדה השנייה, שבהם היו בפנקסי הטלפונים (ציוד עתיק שהתקיים לפני שהטלפונים קיבלו שכל ונעשו חכמים) של בני השיח הפלשתינים הרבה שמות ישראליים. ויש גם געגועים לישראלים שערכו קניות בגדה המערבית לפני ספטמבר 2000.

 

חלומות על דחיקת הזולת

ברעם מגלה כי הסיפור הגדול התרחש ב־1948 ולא ב־1967, ולכן הפתרון חייב להתייחס למה שקרה במהלך מלחמת העצמאות היהודית והנכבה הערבית, אחרת כל פתרון יהיה חלקי ושטחי. זה לא מפתיע ורחוק מלהיות חדש. הטראומה הפלשתינית הגדולה מקורה באותה שנה, שבמהלכה נאלצו רוב התושבים הערבים שחיו בשטחים שנמצאו בסוף המלחמה תחת ריבונות ישראלית להפוך לפליטים ולעזוב את בתיהם, בלי להבין שכנראה לעולם לא ישובו אליהם.

אבל הקביעה החברתית־תרבותית הזו אינה פותרת את הבעיה, היא רק מצביעה על חומרתה. יש מי שאומר שהפתרון היחיד לבעיה הוא מתן אפשרות לכל הפליטים וצאצאיהם לשוב לבתיהם (שרובם ככולם אינם בנמצא) לאחר 70 שנה. אבל אם אכן יתממש פתרון כזה, ישראל תהפוך למדינה ערבית. יש האומרים שכיוון שזו הבעיה העיקרית, שום פשרה לא תתקבל על ידי הפלשתינים, ולכן נגזר עלינו לחיות בעימות נצחי איתם. העובדה שהבעיה הבסיסית כרוכה ב־1948 לא אומרת שפתרון שאינו מספק את חלומות הפלשתינים דינו להיכשל.

מצד אחד, ברעם אינו מוכן לוותר על ישראל, שאותה הוא אוהב ובה הוא רוצה לחיות תמיד. מצד שני, הוא סבור שהניסיונות להגיע להסדר על בסיס נוסחת שתי מדינות לשני עמים הוכיחו כי זהו אינו פתרון מעשי, לכן הוא מחפש פתרון אחר. אבל הוא איננו מביא בחשבון כי רעיון שתי המדינות הוא רעיון בן 79 שנים, שלא נוסה מעולם. הוא הוצע על ידי הבריטים לפני מלחה"ע השנייה, אומץ על ידי האו"ם בעקבות מלחמת העולם והשואה, ונדחה על ידי הפלשתינים. חלוקת הארץ אכן התממשה, אך קו הגבול היה רק קו שביתת הנשק בין ישראל לבין ירדן, שהשתלטה על רוב השטח שיועד לפלשתינים, בלי שהעולם הכיר בכך. הרעיון המקורי, שהוצע על ידי הבריטים, לא הפך למציאות משום שהפלשתינים דחו אותו בעת שהועלה במחצית הראשונה של המאה ה־20, וכן ממשלות ישראל דחו אותו מאז הועלה מחדש בעקבות מלחמת ששת הימים ועד שממשלת ברק אימצה את מחשבת קלינטון בראשית האלף השלישי לספירה.

בהמשך, אריאל שרון אימץ את הרעיון ב־2001, בנאום לטרון שלו, ובנימין נתניהו ב־2009, בנאום בר־אילן שלו. בשנים אלו הפך פתרון שתי המדינות, לראשונה בהיסטוריה, לפתרון מוסכם הן על ההנהגה הפלשתינית הרשמית והן על ההנהגה הישראלית הרשמית, שלא לדבר על העולם כולו, המאמץ אותו ב־16 השנים האחרונות, כולל ארה"ב והמדינות המוסלמיות, ובהן - כל מדינות הליגה הערבית.

מועד התפוגה של פתרונות היסטוריים אינו יכול להיות קצר כל כך. עובדה היא שהזרמים המרכזיים בתנועה הציונית מבינים את ההכרח שטמון בהבטחת הרוב היהודי לא על חשבון הדמוקרטיה. הם מבינים שמוכרחים לחלק את הריבונות בארץ ישראל המערבית, ולאחר שירדן ויתרה על תביעתה לגדה המערבית, הם אינם מוצאים פתרון מוצלח יותר מאשר חלוקת הארץ בין מדינה יהודית למדינה פלשתינית. העובדה שעד כה לא מומש הרעיון אינה אומרת שהוא לא ישים, אלא שלשני הצדדים יש עדיין חלומות על דחיקת הזולת בדרך זו או אחרת, ועל מימוש הבלעדיות על הארץ כולה.

התסכול של ניר ברעם מובן, ומבטא אכזבה של רבים וטובים, אבל הקביעה שלפיה אנו נמצאים בעידן פוסט שתי המדינות מוקדמת מדי. החשש מפני הפיכת היהודים למיעוט בשטח הנשלט על ידיהם משותף לרוב היהודים החיים ממזרח לירדן, ולרבים מאחיהם בתפוצות. במקום לוותר על רעיון שתי המדינות, העשוי להביא מזור לבעיה זו, עדיף לחשוב ברצינות על "מעטפות" העשויות להפוך אותו מקובל יותר על שני הצדדים. רעיון הקונפדרציה בין שתי מדינות ריבוניות ועצמאיות, שברעם מזכיר אותו אגב אורחא, עשוי לענות על הצורך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו