זר, לו היה נקלע לעיר צפת או לקטמנדו, לברוקלין או לבית יהודי בדרום אפריקה, היה מגלה תופעה מוזרה. יהודים יושבים סביב שולחנות עמוסים בכל טוב, לפחות בימים אלה, אך בטרם יאכלו את מאכלי השובע, הם מצטווים לאכול מרור - מעין אוכל מוזר שבאמת ממרר את מטעמי הסעודה.
מוזר עוד יותר הדבר שהציווי הגדול יותר הוא לאכול מצה, שהיא בהגדרתה "לחם עוני". כלומר חג החירות הגדול, מלא ההוד, מלא ההתרגשות, מתובל בעל כורחנו במרורים ובלחם עוני.
על מנת לפענח ולו במעט את מטרת השילוב הזה, יש לשוב אל "ברית בין הבתרים", היא ההבטחה של הארץ לאברהם אבינו. הלה לא מהסס לדחוק באלוהים ולשאול אותו "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?" כלומר אבי האומה העברית, אשר אלוהים מתגלה אליו במחזה ומבטיח לו את ארץ ישראל, מבקש "הוכחות" כביכול מאת האלוהים. תשובת אלוהים לא מאחרת לבוא: צאצאיך הקרובים ביותר יירדו למצרים. כלומר מסלול התהוותו של העם היהודי לא יכול להיות מסלול ישיר ומקצר דרך מחרן אל ירושלים; הוא מוכרח, למען הישרדותו, לעבור כור עבדות איום ונורא.
ההיסטוריה של העמים השונים ברחבי העולם מלמדת אותנו על המאבק הארוך והנורא לחירות אצל אומות אחדות. ואלה עמוסות מלחמות פנימיות, דוגמת מלחמת האזרחים בארה"ב, ומלחמות חיצוניות בין האומות. המאבק לחירות טבוע בכל אדם. אמנם בהיותו חלק מאומה או שבט מתכופף הוא לחוקי המסגרת, אלא שחוקים אלה הם המשמרים אותו מפני החירות האינסופית, שאיננה אלא אנרכיה וכאוס כללי.
עוד מלמדת אותנו ההיסטוריה שאומות ואימפריות נולדו, התמסדו וירדו מעל הבמה ובעצם כאן מסתיים הדמיון אל העם היהודי. חרב מלאך המוות של האומות פסחה על העם היהודי. מפני שאותו איש זר הנקלע אל שולחן הסדר יודע כי לפניו עומד עם הקם מהאפר של הגלות והוא מספר את קורותיו. הוא מבחין בין השורות שאין חירות ללא מרור. ובכל דור ודור מתקיימים הניסיונות המרים האלה למנוע את החירות מהעם הזה.
הפלא בעיניו של הזר מתגבר כאשר הוא מנסה להבין את הדרישה במפגיע שסיפור היציאה מעבדות לחירות חייב לעבור מאב לבן: "והגדת לבנך". ואלה שעמדו מול כבשן האש ומול התופת ומול האינקוויזיציות, לאיזה בן הם היו אמורים לספר את קורותיו הפלאיים של העם?
ועוד יודע הזר על מלחמות החירות של החשמונאים ושל בר־כוכבא ושל תקופת התחייה הלאומית ושל מלחמת העצמאות, ועל כך שכחוט השני נמשכת לה תקוות הגאולה מעבדות, או בלשוננו היום, תקוות החירות. פעמים שתקווה זו ממעטת אורה ופעמים מתגברת.
מהרהר בראשו האיש, ואז שומע את תפילת ההלל. כי זו התפילה וההודיה על שזכינו שמיליוני יהודים מתקבצים בארץ ישראל וזוכים שנה אחר שנה לספר את סיפור העבדות והחירות הפרטי והכללי. ואם נמחק לכמה ימים את הציניות המככבת בטורי העיתונים והמסכים, הרי הפלא הזה של שובו של עם אל ארצו מלווה במחיר כבד. לעיתים כבד מנשוא. לפיכך המעמד הזה של אכילה לשובע עם המרורים הוא תזכורת גם למי שחפץ בחירות מיידית, שיש מחיר ועלינו לשאת בו.
החובה לדעת את העבר משנה לשנה היא המתכון הבטוח להיות ראויים לחירות הפיזית והרוחנית כאחת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו