ההתבגרות הלאומית היא לרדת מהאולימפוס המילולי של פוליטיקאים • המציאות הביטחונית מחייבת לשפר כל העת, ולהבין כי לעולם אין פתרון מוחלט
התקרית המילולית שגרמה לבנימין נתניהו לאיים שלשום בפיטוריו של נפתלי בנט היא נדבך נוסף - שולי למדי - בחתירה של הימין בממשלה ובאופוזיציה תחת התנהלות מערכת הביטחון וצה"ל. קו ההתרסה ברור: מההתמודדות עם המנהרות הנחפרות ברצועת עזה ועד להפגנת הנפל למען החייל היורה אלאור אזריה, הממשלה וצה"ל שחקו את כוח ההרתעה של ישראל. זו הדמגוגיה בהתגלמותה.
ההפך הוא הנכון. לחיזבאללה ולחמאס יש טילים ורקטות ומנהרות, ומדוע אינם משתמשים בהם ושומרים על שקט כמעט מוחלט? ומדוע אחרי כל ירי מתברר שנעשה נגד דעת הנהגת חמאס, ואולי אפילו כדי להביכה?
גם דאעש מבין זאת. עיתונאי גרמני שאל את אנשי הארגון בסוריה מדוע אינם מפנים את נשקם לעבר הישראלים? והתשובה היתה "איננו רוצים להתעסק איתם". הם יודעים למה.
בפי בנט ואביגדור ליברמן טיעוני סרק. כאילו הרתעה יעילה יכולה לחסום כל נער פלשתיני קנאי, שנוטל סכין ממטבח בביתו ויוצא לדקור יהודייה; או נהג שבטירופו דורס ישראלי הממתין לתומו בתחנת אוטובוס.
אין הרתעה כזאת. משה (בוגי) יעלון וגדי איזנקוט הם טרף קל לתעמולה של הבית היהודי וישראל ביתנו, מפני שהציבור הרחב חרד מפני אינתיפאדת הסכינים והמנהרה העזתית שאיש אינו יודע אם נחפרה לפני מבצע צוק איתן, או אחריו. יריביהם מבטיחים גן עדן עלי אדמות. כאילו הם יודעים להרתיע כל מחבל ורוצח ומתאבד. אין דבר כזה.
הרתעה היא הזיכרון מסיבוב הלחימה הקודם, והיא אינה נצחית. עופרת יצוקה ועמוד ענן וצוק איתן הם מבצעים שנכפו על ישראל. לעולם אין לה עניין ליזום מהלכים כאלה בעזה, שמראש ידוע שאינם יותר מאשר "הרתעה לשעתה".
ההרתעה הישראלית מוגבלת בזמן. גם באמצעי לחימה. בצוק איתן פגעה בחמאס בשיעור ניכר. ההרס רב מבעבר למרות שהסכימה לחדול מן האש לכל אורך הלחימה. אפילו ליברמן ובנט יודעים כי זה המירב שניתן להשיג בתנאים השוררים בשטח ובאווירה המדינית הבינלאומית.
גם המחירים גבוהים. ברני סנדרס מרשה לעצמו לתקוף את ישראל על מבצע צוק איתן במהלך מסע הבחירות שלו לראשות המפלגה הדמוקרטית מפני שמרוב פגיעות בחמאס יצא לישראל שם רע. מה עוד לעשות ולא נעשה? הרי נפח הלחימה הישראלית בעזה הוא מתיחה מירבית של יכולותיה המדיניות, ויש כבר בארה"ב מי שאפילו בבית הנבחרים ובסנאט מבקשים למנוע מצה"ל נשק אמריקני.
•••
אפשר גם אחרת. ישראל יכולה לכבוש את רצועת עזה. האם בנט וליברמן מעיזים להציע זאת? והם ימתחו אחר כך ביקורת מה חיילינו עושים בסמטאות חאן יונס ובמחנות הפליטים העכורים? המקטרגים דורשים מה שהם עצמם יודעים כי אינו בר השגה.
הוא הדין במנהרות. צה"ל מושקע מעבר לראש באיתור טכנולוגיה שתפתור את הבעיה המאיימת על יישובי עוטף עזה. אין לו עדיין פתרון מלא. יהיה לו. אולי בעוד שנתיים. בינתיים הציבור שומע את מי שנחלצים לעזרת הפוליטיקאים ומבטיחים כי היה בידם פתרון ולא האזינו להם. מערכת הביטחון מכחישה מכל וכל. לאזרח מהשורה אין כלים לאומדן.
ודאי שיש גם משגים ועיכובים ובחירת אמצעים וכלים פחות יעילים. יש מרווח טעות. בשעתו נדרשה התערבות בג"ץ כדי לאלץ את ממשלתו של אהוד אולמרט למגן את הבתים בשדרות; וגבי אשכנזי התנגד להשקעות בכיפת ברזל בניגוד לדעת עמיר פרץ ואהוד ברק. טעויות אנוש הן חלק מההצלחות. אך במהות הטענה כאילו ניתן להגיע לתוצאות טובות יותר, או שההרתעה הצה"לית נשחקה, אינה עומדת במבחן המציאות.
ההרתעה נזקקת להגדרה מהותית ולא פופוליסטית. היא סך כל העוצמה הישראלית, הגורמת להנהגות השכנות להימנע מירי על ישראל ובמקרים מסוימים אף למונעו או לכלוא את הפלשתיני שבעזה וביהודה ובשומרון המפר את השלווה. על פי הגדרה זו, ההרתעה מתקיימת בהצלחה למשך זמן בלתי ידוע. אין היא מגן מפני הטרוריסט היחיד.
הוויכוח מכעיס. הוא מלווה גם בדמגוגיה זולה. איכשהו הטוענים נגד יעלון ואיזנקוט כאילו נשחקה ההרתעה הם גם מי שמוצאים כף זכות במעשהו של אלאור אזריה, שירה במחבל השרוע על הקרקע. כיצד נולדה ההתאמה הזאת? מדוע אם בנט קובל על מדיניות המנהרות של יעלון הוא גם מבקר ראשון של מערכת אכיפת החוק החוקרת את החייל שירה במחבל־רוצח חסר אונים? וכיצד אירע שאיילת שקד בתוקף תפקידה גם מוצאת לנכון לומר דבר מה המתפרש כהבנה חלקית כלפי היורה תחת שתגן בתקיפות על שלטון החוק גם אם אינו אהוד על ציבור בוחריה? ולמה בנימין נתניהו טילפן אל אביו של היורה? זו טעות שתועלתה קצרת מועד.
ברגעי מתח ותבהלה וחרדה חייבים מנהיגים לומר לציבור דברים נוקבים; להגן על זכותו החוקית של מחבל פלשתיני כאשר הלב היהודי שותת דם עקב פגיעותיו, ולא לרדוף אחרי פופוליזם שבסיומו של יום יפגע בהם. מפני ששום הנהגה לעולם לא תוכל לענות לכל משאלות הלב הבלתי רציונליות של הציבור הרחב.
תפקיד ההנהגה לצנן את הרוחות. להסביר כי אין פתרונות מושלמים. צה"ל אינו יכול לחזור על מבצע חומת מגן מפני שאין לאן להגיע. גם לא לפתוח במלחמה נגד חמאס בעזה למרות שהוא חופר מנהרות כפי שישראל מצידה נערכת לסתום אותן. ההתבגרות הלאומית היא לרדת מהאולימפוס המילולי של פוליטיקאים המדברים גבוהה־גבוהה ומבטיחים הרים וגבעות אל המציאות האפורה של חתירה מתמדת למקצה שיפורים תוך הבנה כי לעולם אין פתרון מוחלט עד קץ הימים.
זה הסבר שקשה לגרור להצדקתו הן את תומכי החייל היורה מקבוצת לה פמיליה והן את השאננים מצפון תל אביב. כולם כועסים. כולם נרגזים. כולם דורשים פתרון כאן ועכשיו, ומנהיגים של ממש אינם צריכים להיגרר ולהחניף להם אלא לומר את האמת, שיש להתמודד ולהצליח במציאות אפורה.
ערב פסח זו הברירה בין משה שעלה לראש ההר לבין אחיו אהרן שנכנע להמון המתוסכל והמיואש והחרד והכועס שתבע את עגל הזהב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו