"אילולא נמשך הסכסוך הישראלי־פלשתיני" - ובגרסאות אחרות "הכיבוש", "ההתנחלויות", וכו' - "הכל במזרח התיכון היה על מי מנוחות, יציבותו לא היתה נפגמת, וכבונוס נוסף, יחסי ארה"ב עם כל העולם המוסלמי היו ללא דופי". זו היתה הנימה השולטת אצל רוב מדינאי המערב, כולל בארה"ב, ושל לא מעט "מומחים" שעשו את פרנסתם בדבקות מהתזה הזאת.
הגדיל לעשות הפרופסור זביגנייב בז'ז'ינסקי, בשעתו היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג'ימי קרטר וגם היום מי שעדיין נחשב בחוגים מסוימים לבר סמכא בנושאים בינלאומיים ואסטרטגיים, שטען בעת המשבר בין ארה"ב לעיראק של סדאם חוסיין ש"הדרך לבגדד עוברת דרך ירושלים", משמע שאם לא יימצא פתרון לסכסוך הישראלי־פלשתיני - בתוספת רמז עבה שישראל, ההתנחלויות וכדומה הן הסיבה לכך שעד כה לא נמצא פתרון - גם לכל שאר הבעיות במזרח התיכון לא יהיה מזור.
בשנת 2010 התבטא הגנרל דיוויד פטראוס, אז ראש הפיקוד של צבא ארה"ב במזרח התיכון, בפני ועדת הכוחות המזוינים של סנאט ארה"ב, כי ה"אלימות הנמשכת בין ישראל לכמה משכנותיה פוגעת באינטרסים האמריקניים", ברומזו שהדבר עלול לסכן את חיילי ארה"ב באזור. ואילו יועצו הפוליטי של הנשיא ברק אובאמה באותו זמן, דוד אקסלרוד, החרה־החזיק אחריו כשאמר שמציאת פתרון לסכסוך הישראלי־פלשתיני היא חיונית לביטחון האמריקני.
גם הנשיא אובאמה עצמו דגל בגישה הזאת, אך התפכח ממנה בהדרגה לנוכח מלחמת האזרחים בסוריה והתפרצות הר הגעש הג'יהאדיסטי בכל רחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה. אובאמה אפילו טען בראיון עם ג'פרי גולדברג בירחון "אטלנטיק", שעוד בנאום קהיר שלו רצה לשכנע את שומעיו שהגיע הזמן שיפסיקו לטעון כאילו ישראל היא הגורם לכל הבעיות במזרח התיכון.
עם זאת, נראה שהוא טרם הפנים את המסר שמשדרות היום אליו בעלות בריתה המסורתיות של אמריקה בעולם הערבי, שהוא: מה שמעסיק אותנו באמת זה לא ישראל והסכסוך עם הפלשתינים, אלא תוקפנותה של איראן ושאיפותיה ההגמוניות באזור. ולא רק שנראה כי אובאמה לא הפנים את המסר, אלא שמסקנתו התמוהה, כפי שביטא אותה לאחרונה באותו ראיון עם גולדברג, היא שאיראן ראויה לחלוק עם סעודיה את השליטה במרחב המזרח־תיכוני.
מי שמוטט לאחרונה את המנטרה בעניין הקשר, כביכול, בין המצב המעורער והמאיים במזרח התיכון לבין הנושא הישראלי־פלשתיני, הם דווקא אנשי דור המחר בעולם הערבי. בסקר מקיף שנערך ב־16 מדינות ערביות בקרב צעירים בני 24-18, השיבו כשלושה רבעים מהנשאלים כי האיומים החמורים ביותר על המזרח התיכון, על פי הסדר, הם דאעש, הטרור, החתרנות האיראנית, אבטלה, היעדר יציבות אזרחית, יוקר המחיה, חוסר מנהיגות חזקה, פגיעה באחדות הערבית, חוסר דמוקרטיה ואובדן ערכים. רק אצל פחות מרבע מהם מופיעה ישראל ברשימת "הבעיות" ו"האיומים" - וגם אז רק במקום השביעי. רוב הנשאלים, אגב, הצהירו שהם רואים בערב הסעודית, ולא באמריקה, את משענתם העיקרית.
והנה, כאילו בתזמון מכוון, הודיעו סעודיה ומצרים בימים אלה על ההסכם להחזרת איי טיראן וסנפיר לבעלות סעודית ולבניית גשר בין סעודיה לחצי האי סיני. ומה עניין שמיטה להר סיני? אז במקרה הנדון דווקא יש עניין, ואין המדובר במשחק מילים. כפי ששר הביטחון משה יעלון הודיע, ריאד קיבלה על עצמה את כל ההתחייבויות בהסכם השלום הישראלי־מצרי בעניין חופש השיט במפרץ אילת, ואף שעדיף היה לו סעודיה היתה מתחייבת ישירות וחוזית כלפי ישראל בעניין זה, הן לגופו של דבר והן מבחינת הסיכוי להרחבת הקשרים המדיניים בין ישראל לעולם הערבי עיסקת החליפין בין מצרים לסעודיה היא עדות נוספת למה שבא לידי ביטוי גם בסקר שבו עסקנו: לא מן הנמנע שהמציאות החדשה המתגבשת במזרח התיכון לנוכח איומי דאעש ואיראן כאחת - עשויה להביא בעתיד לבניית גשרים מדיניים גם בין חלק מהעולם הערבי לבין מדינת ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו