הרייטינג של הסבל

אנחנו אוהבים את העיתונות שלנו טרגית, כדי להרגיש טוב עם עצמנו • המחשבה שהתקשורת שמאלית - משותפת לכלל • ומה שגוי בדרך שבה העוני נמדד בישראל

1 למה לא מספרים על הדברים הנפלאים שקורים במדינה? למה מדווחים רק רע? אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי משהו כזה, הייתי מיליונרית. פרדוקס: כולם חושבים שזה ראוי, אבל אף אחד לא רץ לקרוא סיפורים טובים. החדשות הטובות לא מוכרות עיתונים ולא מייצרות הקלקות. אמפירית. עיתונות היא לא עלון חב"ד ולא "עלילות פו הדב". אנשים נהנים להתרווח בספה בשבת ולקרוא סיפורים על אנשים שהגורל התאכזר אליהם. 

זה טבע האדם. סיפור על עוני קשה יגרום לנו להרגיש עשירים. כתבה על הורים מתעללים תגרום לנו להרגיש הורי המאה. ראיון עם משפחה שכולה מעביר בנו תחושה שאנו בני מזל. מצד שני, סיפור על התנדבות יגרום לנו להרגיש רע עם עצמנו. אנחנו אוהבים את העיתונות שלנו טרגית.

וכדי ללמוד על טרגדיה צריך ללכת לאריסטו. לפני 2,400 שנה הוא ניסח את עקרונות הטרגדיה היוונית. לקרוא אותם, ב"פואטיקה", זה כמו להיכנס לישיבת מערכת בחברת חדשות של ימינו. כדי שסיפור ייחשב לסיפור טוב, כתב הפילוסוף, הטרגדיה צריכה לעורר בצופה שני רגשות עיקריים: חמלה ופחד. אלו החומרים שמהם עשויה עיתונות טובה, טלוויזיה טובה, קולנוע טוב, וכל מספר סיפורים חייב להכיר. 

הגיבור, כתב אריסטו, חייב להיות מותאם בדיוק לנפש האדם. אם מדובר בצדיק שמוכה מכות קשות, תחושות הצופה יהיו זעזוע מוסרי, בחילה. הוא לא ייהנה ממחזה כזה. "צדיק ורע לו" זה עיוות שקשה לסבול. מנגד, אם מדובר בגיבור שהוא רשע נקלה, נפילה קשה שלו לא תעורר רגשי הזדהות. את מנת הסבל שלו הוא הרוויח ביושר. במאמר מוסגר, ההצלחה העכשווית של סדרות שמעוררות אמפתיה לרשעים מתועבים ראויה לבדיקה לגבי הנפש שלנו.

פחד וחמלה יתעוררו כלפי מי שראוי לפחד וחמלה. לא רשע־גמור ולא צדיק־גמור שעובר מהצלחה לכישלון. "חמלה תתעורר על כושל חינם, ופחד על הדומה לנו", כתב היווני. גיבור מושלם לטרגדיה הוא השכן ממול שעובר סבל או מפלה. 

זוכרים את קריסת חברת הבנייה חפציבה ב־2007? למרות ההשלכות הדרמטיות שלה על שוק הנדל"ן, היא לא עוררה את מאית העניין שמעוררת בנו פרשת ענבל אור. כבר עשרה ימים שאנחנו שומעים כל פרט על חקירת אור, הכורסאות במשרדים, הפירוק והג'יפ. למה הסיפור הזה מצליח לרתק אותנו כל כך? 

ענבל אור קריאף גדלה בב"ש. היא לא נולדה עם כפית של זהב בפה ולא עם רולקס על היד. יכולתי להיות ענבל אור, וגם אתם. היא לא צדיקה גמורה ולא רשעה מנוולת, והמכה שהיא חוטפת עכשיו היא סיפור שאנחנו נהנים לשמוע. קצב הנסיקה תואם את קצב ההתרסקות. כשהפרטים מתרבים והמקהלה שרה, התחושות שמתעוררות הן חמלה (היא שגתה, עונשה כבד) ופחד (גם אנחנו עלולים להתרסק יום אחד). פרשת ענבל אור מרתקת אותנו משום שהיא טרגדיה יוונית במיטבה.

 

2 התקשורת שמאלנית? יש לכם את עמית סגל! ועכשיו גם אראל סג"ל! אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי משהו כזה מעמיתיי למקצוע, הייתי מיליארדרית. העיתונות, בוודאי זו הממומנת מכספי משלם המסים, היא ספינה שנמצאת בסיבוב חרטום כל כך חזק שמאלה, שעוד מעט הוא נוגע בירכתיים. 

אלו לא רק תחושות בטן. השבוע פורסם דו"ח "התקשורת בישראל 2015", בעריכת פרופ' רפי מן וד"ר אזי לב־און. במדד האמון אין חדש תחת הליין־אפ: רק 35% מהישראלים רוחשים אמון כלשהו למה שמתפרסם בעיתונות העברית. מבין היהודים, 32%. מבין מי שמגדיר את עצמו כאיש ימין, 19.8%. 

עורכי הדו"ח, שנערך בשיתוף יפעת מחקרי מדיה, וחברות VIGO ו־TGI, שאלו את הנסקרים מה העמדה האישית שלהם בעניין הסדר מדיני עם הפלשתינים. 47% אמרו שהם מתנגדים להסדר מדיני לעומת 42% שנוטים לתמוך. עד כאן סטנדרטי. 

אחר כך בדקו את השיח התקשורתי בשנת 2015. כל אייטם נותח על פי נטייתו לקדם או להתנגד להסדר מדיני. שם נמצאה תמונה הפוכה מאשר עמדות הציבור: 35% מהסיקור התקשורתי הפגינו תמיכה בהסדר, ורק 26% מהאייטמים נטו להתנגד להסדר. זאת בלי לבדוק הטיות בנושאים קרובים ומשפיעים כמו תדמית המתנחלים, היחס לטרוריסטים, תשומת לב שלילית או חיובית להתבטאויות שונות ועוד. 

ההפתעה הגדולה היתה כששאלו את הנסקרים מה לדעתם העמדה של העיתונות בסוגיית ההסדר המדיני. 63% מהנשאלים (מצביעי כל המפלגות) ענו שלדעתם התקשורת נוטה שמאלה מדי. 10% ענו שהתקשורת נוטה ימינה מדי. הנותרים סברו שהתקשורת מאוזנת. "תפיסת התקשורת בעיני הציבור קיצונית מאוד לכיוון השמאל", נכתב בדו"ח. אני חושבת שאני יכולה לצאת לפנסיה.

 

3 בעוד שמונה חודשים עתיד להימחק מהמפה היישוב עמונה, בתיו ייהרסו ותושביו יפונו. השבוע החליטה הפרקליטות הצבאית להעמיד לדין את המחבל שדרס למוות את אברהם חסנו, כשהוא נוסע הלוך ושוב על גופתו. חרף התיעוד המצולם, הוא יועמד לדין באשמת הריגה בלבד. אפשר להניח שביתו של המחבל הזה לא ייהרס. 

האם יכול להיות שהדרך להגן על תושבי עמונה מהריסת בתיהם היא להרשיע אותם בהריגת יהודים?

 

4 השבוע הקרוב הוא הישורת האחרונה בעונת ההתרמות והעמותות. ערב פסח, הלב והארנק פתוחים. צדקה היא אחת המצוות החשובות ביהדות.

מיהו עני? קו העוני לפי השיטה הנמדדת בישראל הוא שרירותי ויחסי. מי שמשתכר פחות ממחצית מהשכר החציוני הוא עני. בישראל מעולם לא הוגדר יעד למיגור העוני כי במדידה יחסית הוא לעולם לא ימוגר. ככל שתעלה רמת החיים, כך יישארו כאלה שמשתכרים פחות ממחצית מהשכר החציוני. בעצם, דו"ח העוני הישראלי הוא דו"ח פערי ההכנסות. המדידה הקיימת גם מתעלמת מהשאלה אם לאותו אדם יש דירה בבעלותו. 

עמותה חדשה, "בצדק" שמה, מבקשת לשנות את מדידת העוני כך שישקף באמת את מצב המחסור. הגדרת עוני צריכה להיות מחסור בצרכים חיוניים, כפי שמקובל בחברה, ובלבד שהאדם מיצה את כושר ההשתכרות שלו. המדד שלהם מביא בחשבון את קיומן של דירה בבעלות וגם הנחות בארנונה ובתחבורה ציבורית. ראוי שהביטוח הלאומי יאמץ חלק מהמלצות "בצדק", וייחלץ באופן עמוק יותר לעזרת מי שבאמת זקוקים לכך.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו