לידיעת השמאל: אי אפשר להחליף את הציבור

הנוער (והמבוגר) הישראלי פנה ימינה, כי השכיל להבין את המציאות כפי שהיא בשטח, ולא כפי שמנסה הצד השני לציירה • לאחר שכשל השמאל בדרך הדמוקרטית, פנה לעקוף אותה - חמוש בתקשורת קיצונית 

1 הסקר ש"ישראל היום" פירסם ביחס לימניותו הגדלה של הנוער הישראלי אינו מעיד על אידיאולוגיית יתר, אלא על פיכחון ובגרות. כחצי יובל אנו מנסים ליישם את הרעיונות בדבר הסדר עתידי עם שכנינו. לא רק שהניסיונות נכשלו, הם הביאו להידרדרות המצב. כמו בסיפורו של אנדרסן על בגדי המלך החדשים, הנוער מצביע על המציאות העירומה, זו ש"זִקְנֵי כָּל דּוֹר, מִדַּעַת אוֹ אִוֶּלֶת / נוֹשְׁקִים אֶת סַנְדָּלָה הַקָּט וְהַצָּרוּף", כדברי אלתרמן. 

כמאה שנים אחרי הסכמי סייקס־פיקו, מפת המזרח התיכון משורטטת מחדש. הלאומיות המודרנית, שהקולוניאליזם האירופי כפה על האזור, מתפרקת, ומסביבנו עולים מן האוב שבטיות עתיקה, עדות דתיות ומבנים חמולתיים. בניגוד לנרטיב ארוך השנים, ולפיו ישראל היא האשמה בהכשלת הסכמי השלום, הנוער מביט במשוואה הפשוטה: לפני אוסלו, התמודדנו עם מציאות ביטחונית מורכבת, אבל בעייתית לאין שיעור פחות מזו שאחרי אוסלו.

ב־24 במאי 1992, חודש לפני הבחירות שהעלו את ממשלת רבין השנייה, רצח מחבל פלשתיני בדקירות סכין את הלנה ראפ הי"ד בטיילת בבת ים. הארץ סערה. כשנתיים־שלוש מאוחר יותר, כבר התמודדנו עם מציאות ביטחונית קשה הרבה יותר, לאחר שהכנסנו לארץ ישראל המערבית גדודי מחבלים וציידנו אותם בכלי נשק, מתוך מחשבה שישמרו על ביטחוננו. לא ייאמן. מה חשבנו לעצמנו? מאז עברנו את מלחמת ראש השנה (ספטמבר 2000), מבצע חומת מגן, ההתנתקות וחורבן היישובים היהודיים ברצועת עזה, מלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן וגל דקירות בחצי השנה האחרונה. וכי לא די באלה כדי להתפכח? 

 

2 לא רק העניין הביטחוני מהדהד בסקר. יותר מביטחון מדובר בסוגיית הזהות. במקביל להידרדרות הביטחונית, הלכו חלקים בשמאל והתרחקו מסממני זהות יהודיים שנתפסו כ"לאומניים", "פשיסטיים", "אנטי־דמוקרטיים", "גזעניים", "אתנוצנטריים", וכינויים מתנשאים דומים. 

צבא ההגנה לישראל הפך במילון השמאלי ל"צבא הכיבוש" (ומחבלים מוצגים לא אחת, אבוי, כ"לוחמי חופש"); חבלי המולדת הם "שטחים"; המסורת הדתית והאמונה היהודית שעמדה במבחנים ששום אומה לא עמדה בהם (ואני מבדיל בינן לבין הממסד הדתי), מוצגות בביזיונן כסרח עודף "גזעני" המעכב אותנו מלהשתלב בעולם; רעיון המדינה היהודית מתואר כעניין "לאומני" הגובל ב"אפרטהייד".

בדרכו הפשוטה, מבין הנוער הישראלי, שהסוגיה הניצבת לפתחנו אינה "שטחים" או "טריטוריה", אלא המסומן העומד מאחורי ה"שטחים", מאחורי חבלי הארץ הללו - מה שהם מייצגים בתודעת העם היהודי בארץ ובעולם, כלומר נושא הזהות היהודית - הלאומית והדתית גם יחד. מכאן האחוזים הגבוהים בסקר שגרפו האהבה למדינה, הנכונות להתגייס לצה"ל, ההערכה כלפי מערכת החינוך וכדומה - ערכים בסיסיים שהתמסמסו במחוזות מסוימים בשיח השמאלי. 

גם התמיכה הגדולה בחייל היורה אינה תמיכה באי־מילוי פקודות או בירי חסר הבחנה, אלא אמירה פשוטה בדבר ההבדל העקרוני בין כוחותינו לבין אויבינו. לדעתי, ההתנגדות להושטת סיוע רפואי למחבל פצוע אינה עקרונית אלא מחאתית, נגד מכבש התקינות הפוליטית והניסיון לחינוכו של הנוער בידי תקשורת ופוליטיקה, שהן עצמן אינן תמיד מחונכות. הצהרות לחוד ומציאות לחוד; ברגע האמת, תושט העזרה גם למחבל. 

באותה מידה, גם ההתנגדות המסוימת לייצוג ערבים בכנסת אינה אמירה עקרונית נגד הדמוקרטיה הישראלית, אלא מחאה נגד פעילותם הלאומנית של ח"כים ערבים בכנסת ישראל, הנתפסת כחותרת תחת אושיות הקיום שלנו.

 

3 לא רק הנוער, הציבור הישראלי ברובו אינו עיוור לתמורה הרדיקלית המתחוללת בשמאל הישראלי, ולכן מתרחק ממנו. בשבוע שעבר פרסם "הארץ" מאמר מערכת שתמך בלוחמה הדיפלומטית של הפלשתינים נגד ישראל. אויבי ישראל ויריביה אינם חדלים מלצטט את העיתון הזה שהיה לכלי נשק רב עוצמה במערכה נגד ישראל. בדיסטופיה שחיבר ג'ורג ארוול, מופיע ה"שיחדש" (new speak), השפה ההפוכה המשפיעה על תודעת הציבור. שימו לב לפתיחת המאמר התומך ביוזמה הפלשתינית לגייס בפעם האלף את מועצת הביטחון נגדנו: "הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס אינו חדל ליזום מהלכים שעשויים לקדם את תהליך השלום". יפה?

עיקר ההצעה הפלשתינית הוא הגדרת היישובים היהודים בשומרון וביהודה ובמזרח ירושלים "כבלתי חוקיות וכמכשול לשלום". זאת הצעה מסוכנת לישראל, שאם תתקבל, תכין הדרך לאימוץ מדיניות ה-BDS בידי האו"ם ולשינוי מעמדה של ישראל לזה שהיה מנת חלקה של דרום אפריקה בשנות האפרטהייד. לא רק ש"הארץ" תומך בהצעה, הוא גם נוזף בארה"ב שלא תחמיץ את השעה ותטיל חלילה וטו על ההצעה, אלא תאמץ אותה לחיקה: "הטלת וטו פעם נוספת... פירושה התנערות מדינית ומוסרית מן התהליך המדיני, מתן היתר לישראל להמשיך במדיניות ההתנחלות שלה וחיזוק תחושת התסכול והייאוש הפלשתיניים, שמזינה את פיגועי הטרור".

זאת אינה המציאות שהשתנתה, כפי שהזכרתי קודם, אלא אנחנו. לכן יש לכפות על ישראל הסדרים. הכפייה הזאת מוגדרת כעניין "מוסרי". לא פחות! גם אם הכפייה המדינית עלתה עד כה בדמים מרובים, היא מוצגת כ"מוסרית". נוסף על כך, הסיבה לרצח יהודים מתורצת ב"תחושת התסכול והייאוש הפלשתיניים". אתם מבינים, עולם ומלואו, זה לא שערביי האזור מסרבים פעם אחר פעם להתפשר עם היהודים; זה היהודים שמתסכלים את הערבים ולכן הם בני מוות. על דברים כאלה ראוי לקרוע בגד ולקרוא את קריאתו של איש המאה השמינית לפנה"ס, הנביא הירושלמי ישעיה: "יְדֵיכֶם דָמִים מָלֵאוּ", משום שיש בהם הצדקה עקיפה לטרור נגד ישראל. 

 

4 מכיוון שהשמאל כשל בשכנוע אזרחי ישראל בבחירות, גם לא בעזרת המכבש התקשורתי והאקדמי - הוא התייאש, ופנה לפעולות גרילה בינלאומיות, מדיניות ומשפטיות, נגד ישראל. מיישר קו עם העמדה המיליטנטית של הרשות הפלשתינית, שאינה מבקשת אחר הסדר אלא פועלת נגד ישראל. למעשה, הגרעין הפנימי המאחד את ערביי ארץ ישראל המערבית הוא המאבק בישראל והרצון לפגוע בה. בשאר הדברים, רב המפלג על המאחד בין השבטים והקבוצות האתניות השונות שם. 

הפנייה לעולם של "הארץ" ושלל ארגוני השמאל - חושפת את השקר, שלפיו הימין פוגע בדמוקרטיה הישראלית. בדיוק להפך: מי שעוקף את הדמוקרטיה הישראלית ופונה לעולם לכפות עלינו הסדרים התאבדותיים, הוא זה שהתייאש מהדמוקרטיה. חג החירות בפתח, נוכח המערכה התודעתית נגדנו, נייחל בראש ובראשונה לחירות התודעה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו