הדרך הלא פשוטה של הקונצנזוס

זוהיר בהלול בחר שלא לרצות את אדוניו, כפי שעשו אחרים - והקים עליו את הרוב הציוני • הבעיה היא שכפיית פטריוטיזם אינה הדרך לקרב את המיעוט • את הערבי־ישראלי, כמו את החרדי, צריך לדעת להכיל

חמולת עובייד הגיעה מעיראק אל חוף הים התיכון בראשית המאה ה־20, ובניה השתקעו בלבנון, בארץ ישראל (פלשתינה) ובמצרים. היה זה שבט גדול, שחלקו הפלשתיני עסק בגידול פירות הדר. דיאב, יליד 1911, התחנך בטול כרם, ולאחר לימודיו חזר לטייבה, שם עסק במסחר. בגיל 25 הצטרף למרד הערבי הגדול. אחר כך עבר, לשנים אחדות, ללבנון, וב־1944 חזר לארץ, התיישב ביפו ועסק בסחר חקלאי. המלחמה החזירה אותו מיפו לטייבה, ושם היה פעיל פוליטי וחבר המועצה המקומית.

באותן שנים קיימה מפא"י כמה מפלגות־בנות ערביות, אשר היו חלק ממנה לכל דבר ועניין; הן נשאו שמות נאים כגון "שיתוף ואחווה". בשנת 1961 דיאב עובייד נבחר מטעם "שיתוף ואחווה" לכנסת, וכיהן בבית המחוקקים במהלך שלוש כנסות. פרסומו המסוים היה כאשר בפברואר 1963 הכריע בקולו לטובת המשך הממשל הצבאי ביישובים הערביים בישראל, מול הצעה נגדית שבה תמכו חרות, בהנהגת מנחם בגין, מפ"ם, בהנהגת מאיר יערי, ואחדות העבודה, בהנהגת יגאל אלון - תביעה לבטל את הממשל הצבאי לאלתר. 

דיאב עובייד הפך באותן שנים לסמל "הערבי הטוב", המקושר לממסד היהודי ומוכן להצביע באופן המנוגד לחלוטין לאינטרס של בני עמו, רק כדי לרצות את אדוניו הפוליטיים. אבל הנקמה ההיסטורית נעשתה באמצעות נכדו: קייס עובייד. האחרון עבר לחיות בלבנון, הצטרף לחיזבאללה למרות מוצאו הסוני, עמד מאחורי חטיפתו של אלחנן טננבאום, וכיום הוא אחד האישים המרכזיים בארגון. 

חשבתי בימים האחרונים על דיאב עובייד, כאשר ח"כ זוהיר בהלול הגיע לכותרות בעקבות הבחנתו בין מחבלים לרוצחים; וגם על הטעויות הקשות שעשו אנשים טובים וחכמים כאשר כפו על הערבים את הממשל הצבאי המיותר, הקימו מפלגות מלאכותיות בחסות מפלגת השלטון וכפו על חברי הכנסת הערבים להצביע בניגוד לרצונם. איך הסתובב דיאב עובייד אחר ההצבעות הללו ברחובות טייבה? איך נבחר מחדש?

חשבתי על בהלול. על הערבי־ישראלי המושלם של דורנו. האיש המזוהה עם ההשתלבות בחברה הישראלית ועם עיצוב תרבותה, אשר מצא את מקומו הטבעי במפלגה ציונית, ואשר שום זכות עבר לא עמדה לו כאשר התבטא כערבי־פלשתיני, אזרח נאמן של מדינת ישראל, אבל לא כאחד "מאיתנו". גם כאשר ציטט - כשהוא תחת מתקפה - מנהיגים ישראלים־יהודים שאמרו דברים דומים למה שאמר, לא היה בכך כדי להועיל. ערבי טוב לא רשאי לדבר כיהודי "רע".

לרובנו קשה להבין כיצד זה שערבי־ישראלי הנאמן למדינה, אינו חושב ומדבר כיהודי־ישראלי. מה כל כך קשה לו לדבר על ישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית? מה כל כך קשה לומר שכל נער השם סכין בתרמילו ומגיע למחסום כדי לפגוע בישראלים הנמצאים שם, הוא מחבל, ולא "רוצח". 

וגם כאשר אנחנו מגלים שפעם קראנו להם "פורעים", ופעם "מסתננים", וש"רוצח", הבא ליטול את החיים, הוא כינוי מרחיק לכת יותר מאשר "מחבל" הבא להציק, עדיין אנחנו משוכנעים שמשהו לא בסדר כאן; שמוכרחים לגנות את הערבי־הטוב־לשעבר ולהרחיק אותו מתוכנו, משום שכבר אינו טוב מספיק.

 

אחריות הרוב

החברה הישראלית מורכבת מכמה קבוצות שההבדלים ביניהן אינם רק הבדלים של גוונים. מדובר ברוב ציוני, המאמין בערכים דמוקרטיים, ואשר חלוק בדעתו, בעיקר בשאלה כיצד להבטיח את ישראל, גם בעתיד, כמדינה יהודית ודמוקרטית. מדובר גם במיעוט ערבי־פלשתיני גדול, אשר רובו מקבל את עובדת קיומה של ישראל, ואף את זכותה העקרונית להתקיים, רוצה להשתלב בה, אך מתקשה להתלהב מן החשיבות שאנו מייחסים לאופייה היהודי. 

עוד מדובר במיעוט חרדי־אשכנזי, אשר משלים עם קיומה של המדינה, למרות שהתנגד נחרצות להקמתה וראה במעשה זה עזות נפש (כי לא חיכינו למשיח), ואשר אינו מתבייש לומר כי בעיניו, חוקי ההלכה קודמים לחוקי המדינה, וכי הדמוקרטיה אינה חלק מעולמו.

האתגר הגדול של הרוב התומך בצמד המילים יהודי־דמוקרטי הוא לחיות עם שתי קבוצות החולקות עליו. תמונות החרדים שאינם עומדים בזמן הצפירה, לא ביום השואה ולא ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ושורפים את דגלי ישראל, מוציאות אותנו מדעתנו ומעצבנות אותנו, בדומה לתמונות פלשתינים־ישראלים, שלמדו במערכות החינוך הישראליות ואשר זוכים למרחב חופש גדול הרבה יותר מאשר במדינות ערב, יוצאים להפגנות עם דגלי אש"ף.

אנחנו יכולים, כמובן, לחוקק. אפשר להגביר את הענישה ולכלוא את מי ששורף את דגל ישראל. אנחנו יכולים לאסור את הוראת סיפור "הנכבה" הפלשתינית, שהיא מועד גאולתנו. אנחנו יכולים להעניש את מי שנפרש את התנהגותו כמעודדת התנגדות להיותה של ישראל יהודית ודמוקרטית. למעשה, כבר קיבלנו חוקים ברוח הזאת ולמדנו שהאיום בענישה לא הרתיע ולא קירב את שתי הקבוצות הללו אל הרוב.

אבל אנחנו יכולים גם לנשוך את השפתיים, להשאיר את הכעס בליבנו ולהשלים עם כך שבשתי הקבוצות הישראליות הללו יש נרטיבים שונים ממה שלימדו אותנו בבתים של יוצאי המחתרות, בבית הספר הממלכתי, שיום העצמאות היה החג הקדוש ביותר בו, בתנועת הנוער ובצבא. 

אנחנו חייבים לאפשר למי ששונה מאיתנו מרחב לקיום הנרטיב שלו, ולא לנסות להכתיב לו את שלנו, גם אם אנחנו משוכנעים בצדקתנו. אנחנו צריכים לברך על כך שהרב יעקב ליצמן הסכים לשאת באחריות הקולקטיבית כשר בממשלת ישראל, לאחר שנים שבהן מפלגתו הסתפקה במעמד סגני שרים, כדי לא לקבל אחריות על מדינה שמפעילה מערכות ענק בשבתות ובחגים, ואשר אינה פועלת לפי ההלכה. אנחנו צריכים לברך על כך שישראלים־פלשתינים, הנאמנים לעצמם ולעמם, מוכנים לשרת בכנסת ובממשלה מטעם מפלגות ציוניות, אף שאינם יכולים להיות ציונים.

אנחנו צריכים להבין שהקונצנזוס הישראלי צריך להתבסס על ההליכים. לא על המהויות. ברגע שכולנו נסכים כיצד מתקבלות החלטות, נוכל להתווכח על מהותן. אסור לנו לכפות את המהויות, ועלינו להקשיב למי שחושב אחרת מאיתנו. האחריות לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, המכבדת את מיעוטיה, מוטלת על הרוב הציוני. אין דבר קל יותר מהפגנת פטריוטיזם מופרז כדי לפרק את החיבור.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו