בשבחי הדור

הנוער הישראלי אוהב את ארצו. לדעתו, אין לו ארץ אחרת ויש לו ארץ נהדרת. לא בחצי קריצה. לא במירכאות. באמת, מכל הלב ובמלוא הרצינות. מי שמוצאים את עצמם מופתעים לנוכח תוצאות הסקר שפורסם אתמול ("ישראל היום" ו"הגל החדש"), המעיד על כך ובעוצמה רבה, הם בעיקר נביאי הזעם. אלו שחדשות לבקרים מבכים את אובדנה של החברה הישראלית, שרואים רק את חסרונותיה, שמבקרים אותה באורח המנותק מאמות המידה האוניברסליות, שיודעים יותר טוב ממני ויודעים יותר טוב ממך מה טוב בשבילי, מה טוב בשבילך. הם מופתעים. אבל הם, מתברר, המיעוט.

הנוער של היום מצליח לסנן את הביקורת, ולא מתוך טיפשות ולא מתוך איזושהי אינדוקטרינציה ימנית כפויה הנמצאת בדמיונם של נביאי הזעם. ההפך הוא הנכון. דווקא החשיפה האינסופית והבלתי אמצעית לעולם, דווקא החופש והיעדר הגבולות באינטרנט, בטוויטר, ברשתות החברתיות ובכלל מעניקים להם פרופורציות. הם מבינים מה זה דאעש. הם לא חושבים שנסראללה הוא לוחם חופש. הם קולטים שיש בלאגן גדול במזרח התיכון. הם רואים את נדידת העמים לאירופה והאמת, זה די מוציא להם את החשק. הם רוצים לטייל בעולם, לבקר במחוזות העוני של הודו ודרום אמריקה, והם רוצים לחזור לכאן.

בעיניהם זו הברירה הטבעית, והיא נובעת מתוך הבנה יסודית של הזכות והשייכות. מתוך שכאן זה שלהם. הבנה כל כך פשוטה. כל כך מובנת מאליה. הבנה שבעבר, חרף המחלוקות הפוליטיות הקשות וחרף המאבקים העכורים שאת סיפור מרביתם עדיין אי אפשר למצוא בספרי הלימוד, חיברה בין תנועת העבודה על פלגיה לבין תנועת החירות. אלה גם אלה האמינו כי הציונות היא מעשה של צדק היסטורי, וכי ישראל היא מדינתו של העם היהודי.

צעירי הישראלים של היום לא בהכרח חושבים שהם צריכים לעשות ציונות. מרביתם לא עסוקים ב"שליחות". הם עסוקים בעצמם. במוסיקה, בתחביבים, בהתבגרות שלהם. הם נורמלים. והם מבינים שהם חיים במדינה נורמלית. שיש בה גם זונות וגם גנבים. גם טובים וגם רעים. מנקודת המבט שלהם אנחנו לא יותר רעים מאחרים. אולי אפילו טיפ־טיפה יותר טובים. אחרי הכל, כאן זה ה"Startup Nation". ואם הם ירצו ללמוד, או להתפתח, או אפילו לגור בארץ אחרת, זה יהיה בעיקר משום שהם בני דור ה־Y. והעולם כולו פתוח בפניהם.

נביאי הזעם יאמרו שהדור הולך ופוחת. שהוא רדוד מדי, אינו יודע לציין שמות של ארבעה סופרים, גזען. אבל האמת היא שהוא מפוכח. הסקר הזה תופס אותם כשהם עוד מוגנים. דקה לפני אובדן התום. לפני הגיוס. לפני הצורך להקפיד על הוראות הפתיחה באש. לפני האזרחות. הם עוד ילמדו את המורכבויות. הם ישתלבו, יתאכזבו, יתווכחו, ישלימו. לתפארת מדינת ישראל.

כי גם הדור המצוין הזה, "על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח)/ ועל חובה וקרב ועול, הכל בכל/ אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה/ של השירה, אבל אומר בקול גדול/ בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול" (נתן אלתרמן, "ליל חניה").

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו