טורקיה דגלה במדיניות אפס העימותים. אנקרה סברה שנים כי זו הדרך הטובה ביותר להעצים את מעמדה הבינלאומי - גם על חשבון ארה"ב. לארדואן היו, עד לא כל כך מזמן, שאיפות גדולות. אלא שבינתיים משהו השתבש בתוכניות, והטורקים מוצאים את עצמם במרכזו של עימות טרור גלובלי, ובמקום אפס עימותים - אפס שכנים. ואם זה לא מספיק, הרי בטורקיה יש היום גם מיליוני פליטים וגם יותר מדי פיגועים. בקצב הזה, טורקיה גם מוצאת את עצמה עם אפס הישגים.
את הפיוס הטורקי־ישראלי הנרקם לנגד עינינו צריך לשים בדיוק בהקשר הזה. קשה לה לאנקרה להיות פתאום לבד בשכונה, ללא חברים: האיראנים מעולם לא היו באמת שותפים, היריב המר אסד, שהיה עם רגל וחצי בקבר, קיבל את החיים והשלטון במתנה מפוטין, שהוא בעצמו, מאז פרשת המטוס הרוסי שהופל, הפך לאויב הגדול החדש של אנקרה.
וגם האירופאים, למרות ההסכמים, הם לא ממש שותפים. בעיקר מאז גילו ביבשת כי ארגון המדינה האיסלאמית השתמש במסננת (והמשחק הכפול) הטורקית, כדי לחצות את הגבול הסורי למדינות אירופה ולבצע פיגועים.
כמובן, גם הדיווח על עסקי הנפט בין טורקיה לדאעש, שאותם חשפו הרוסים, לא תורמים לתדמיתה של אנקרה בעולם. אם נבחן היטב את המדיניות הטורקית המאוד אופורטוניסטית בעשור האחרון, נגיע למסקנה כי אנקרה הרוויחה את הצרות שלה היום ביושר.
אבל דווקא לישראל, שהיא עצמה קורבן זה עשורים של ארגוני טרור פלשתיניים שונים, יש סיבה לעמוד לצידה של טורקיה בימים טרופים כאלה.
אמנם טרם יושבו שתי הסוגיות שבמחלוקת בין המדינות, כמו פעילות חמאס באיסטנבול והסגר על עזה, שאותו דורשת אנקרה להסיר, אבל דומה כי המגמה של הטורקים היא לסגור את הפערים - אלא אם כן מישהו באנקרה מאמין כי זה עדיין הזמן לשחק, כמו פעם, משחקים. בהתחשב במצב הטורקים, להשתמש בישראל כמנוף לחץ כלפי הרוסים תהיה טעות מרה.
המטה ללוחמה בטרור קרא שלשום בצעד נדיר לאזרחים ישראלים לצאת מייד מטורקיה, ולאלה המתכננים לבקר בה - לדחות את המסע. כמעט במקביל עשו האמריקנים דבר דומה. יש להניח כי ההתרעה של שתי המדינות מבוססת על אותו מידע.
טורקיה היום מתגוננת גם מפני דאעש וגם מפני המחתרת הכורדית (PKK). לטורקיה היו סדרי העדיפויות שלה. בזמן שהעולם ראה בדאעש איום, ראתה טורקיה במדינה האיסלאמית הזדמנות כדי למנוע פעם נוספת את הקמתה של מדינה כורדית עצמאית.
וכאן אולי הנקודה שישראל צריכה לחשוב עליה במזרח התיכון המשתנה שלנו, ואפילו המתעצב מחדש. מבחינה היסטורית, הכורדים תמיד עמדו לצידנו, וגם אנחנו, בתקופות שונות בהיסטוריה, עמדנו לצידם. הכורדים, יחד עם ישראל, הם הכוח הפרו־מערבי הרציני ביותר היום במזרח התיכון. גם הדרך שבה הם מתמודדים נגד דאעש בסוריה ובעיראק (הכוח הקרקעי המשמעותי היחיד) מחייבת את הקהילה הבינלאומית לפצות אותם.
אין ספק ששאלת עצמאות כורדיסטן היא שאלה לגיטימית, שמשום מה נדחקת הצידה. פרלמנטים שונים בעולם, ובהם הצרפתי, הזדרזו להכיר בפלשתין - אבל את כורדיסטן, משום מה, שכחו.
אחת הבעיות המרכזיות של ישראל להכיר בהגדרה העצמית של הכורדים היתה שיתוף הפעולה הפורה בין ישראל לטורקיה. קרע ביחסי ישראל־טורקיה עשוי היה לגרום לישראל להשלים מהלך שהחל בשנות ה־50 בעיראק, ולשחזר את הכלל האומר כי "אויבו של אויבי הוא ידידי". ואולי בדיוק בגלל זה, ארדואן, שמבין כי אנחנו חיים בעולם משתנה, מעדיף לחזור להיות חבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו