עם קריאת מגילה לא הולכים למכולת

לנגד העיניים צומחת בציונות הדתית שדרת מנהיגות נשית איכותית; אז למה ראשת מדרשה תשתכר הרבה פחות מראש ישיבה גבוהה • וגם: למה העיתונות שמבקרת את סמוטריץ' לא תבקר לעולם את הח"כים הערבים

לעמוד הזה היה ראוי לצרף פסקול. שירת מקהלה שנדדה כאן בכל הארץ רק לפני שבועיים: מאות נשים שקראו מגילת אסתר בטעמים, בקול דק ועגול, מתוך מגילה כשרה. עשרות אלפי מאזינות בזמן אמת היו למקהלה הזאת, נשים ששמעו בפורים את קריאת המגילה מפיהן של קוראות־נשים. זה כבר לא מעורר סערות ולא מקדיח קדרות. התרגלנו, ברוך השם. אנו בתקופה שבה אישה לא צריכה להיקרא פמיניסטית כדי ליהנות מפירות הפמיניזם. 

יש לנו נשים שהן מספיק ידעניות ותלמידות חכמים כדי לדרוש לשנות את נוהלי הטבילה במקווה. הן יועצות הלכה בענייני תכנון ילודה וטהרת המשפחה. קהילות של נשים שיודעות לרדת לחייו של סרבן גט, לחבק את העגונה ולרדוף את המענה. ביותר ויותר קהילות, גם שמרניות למדי, נשים נושאות דברי תורה בבית הכנסת. טוענות רבניות מתווכחות עם דיינים, מרצות ליהדות באקדמיה מלמדות דוקטורנטים, ראשות מדרשה מרביצות בתלמידותיהן תורה ברמה שאינה נופלת מישיבות יוקרתיות. תקשיבו לאינפורמציה הזאת, כי אלו השנים האחרונות שבהן בכלל צריך לציין אותה. בדור של הבנות שלנו זה יהיה מובן כמו צבע השמיים.

לנגד העיניים צומחת שדרת מנהיגות נשית איכותית. היא עולה מהאדמה, על הבמה בשיעורים של סיון רהב־מאיר, וביוזמות של רבני ורבניות בית הלל, ובמדרשות התורניות שבהן נשים לומדות ומלמדות. לא יהיה מופרך להגיד שקהילה שלא נותנת מקום פומבי לנשים לא תשרוד. קבוצת רבניות מובילות ביקרו לפני כחודש במוקדי זנות בדרום תל אביב, ביוזמת ח"כ שולי מועלם הנהדרת, מה שאומר שהרחש הזה מחובר ונכון. תעזבו את קורס קצינים, במבט של אלף שנים קדימה שני הדברים המשמעותיים שהוציאה הציונות הדתית הם תורת ארץ ישראל והפמיניזם האורתודוקסי. 

אך עם קריאת מגילה לא הולכים למכולת. הצלחות של תנועות חברתיות נמדדות בקו פשוט של מספרים, והמציאות החדשה לא מחזיקה תלוש משכורת. דירוג השכר של גברים שצמחו בחממה התורנית תלוי בתארים - סמיכה לרבנות, ואחריה רבנות עיר ואחריה דיינות מתורגמים כמדרגת שכר. כך בשירות הציבורי, במוסדות האקדמיים, במשרד החינוך.

בוגרות לימוד תורה מתקדם לנשים (כמו המכון התלמודי במתן) לא מקבלות דירוג, ולכן ראשת מדרשה תשתכר הרבה פחות מראש ישיבה גבוהה. מרצות תורניות ומורות הלכה ישתכרו הרבה פחות מהעמיתים הגברים. עשרות הנשים המסיימות בכל שנה תוכניות לימוד גבוהות, ברמה דומה ללימודים לרבנות, לא מקבלות אפילו הכרה בלימודים לגמול השתלמות.

 

•••

נשים לא שואלות איפה הכסף, כך חונכנו. אנחנו עדיין בקטע של "תורה לשמה". נהדר. רק שלדור המהפכני הזה כבר נולדים ילדים ויש משכנתא. אני מכירה מישהי שעומדת להתחיל בתוכנית לימודי הלכה של חמש שנים, יותר משהיה לוקח לה להגיע מהתואר השני לדוקטורט, שבסופה, אחרי מבחנים זהים למבחני סמיכה לרבנות, תקבל שכר מינימום אם תעבוד במשרד החינוך. אם היא תהפוך למרצה במדרשה, אפילו באותה מדרשה שבה למדה חמש שנים, היא תשתכר כמו מורה ביסודי.

אין מסלול קידום להתפתחות מקצועית. נשים מוכשרות בתחום הרבני שזקוקות לפרנסה, ומי לא זקוקה, עוזבות את העולם התורני ומשגשגות באקדמיה. שם יש שכר לפעולתן.

המדינה יכולה להתערב. נשים שלומדות בתוכניות האלה, ארבעה או חמישה ימים בשבוע, לא זכאיות, למשל, להנחת תמ"ת במעונות יום. אברך שיושב בכולל זכאי להנחה הזאת. כוללניקית לא. משרת רבנית במדרשה משולמת לפי שעות, בעוד משרת רב בישיבה - באופן גלובלי. השירות הציבורי חייב להכיר בלימודים תורניים גבוהים לנשים לצורך שכר, ולא לתת לנשים מובילות להשתכר שכר מינימום. זו תורה וזו שכרה? כך צומחת שכבת המנהיגות החדשה על מצע של אוויר. 

 

•••

 

איילת שקד בצד של תחושות העם. בג"ץ, כמו העיתונות, נמצאים בעימות חזיתי מול עמדות הרוב. יש פער אדיר בין העם לבין מי ששולט בשיח, זה בולט בעיקר מאז צוק איתן, וכעת קם העם על מדכאיו. האינטואיציה, בכל העולם, חוזרת ללאומיות. טראמפ נוסע על המגמה הזאת, וגם באירופה הפוסט־לאומיות דועכת.

תפיסה שמבחינה את הקבוצה שלי מיתר בני האדם אינה גזענות. היררכיה בין קבוצות - כן. מדינה שדואגת לרוב יהודי היא לא אפרטהייד. רגש אחווה בתוך קבוצה מסוימת או הנטייה לרצות בטובת עמך הם אינסטינקטים. לאומיות היא בטבע האנושי. לדאוג קודם כל למי שקרוב אליך אתנית. השולטים בשיח עדיין מנסים לדכא את זה: בג"ץ המסתננים; שכול־הוא־שכול של רזי; או אילנה דיין שמראיינת באופן מכובד את אבו מאזן, המקים כיכרות על שם רוצחי בני עמה, כאלו שהיו מתאווים לרצוח גם אותה.

העיתונות שמשתוללת מול בצלאל סמוטריץ' לא תבקר לעולם את הח"כים הערבים, הילידים, הפרא האציל. הם הנפגעים העקרוניים שמותר להם הכל. אבל הציבור מבין שאנחנו במלחמה. הוא יודע שהאלימות היא יוזמה של צד אחד. שגם כשהיהודי מגיב בצורה קשה מדי - הוא עדיין מגיב ולא יוזם. האליטות הולכות ומתרחקות. 

איש השמאל פרופ' דניאל בר־טל אמר ל"אל־מוניטור" שלחברה הישראלית יש תסמינים של חברה חולה, ומזל שהשמאל הרדיקלי עוד מחזיק פה נכסים: "למיעוט יש איים מסוימים, למשל אקדמיה. אם תרצו לבדוק את התזות, הדוקטורנטים, הספרים... אני יכול להעריך ש־90% מהם מביעים את הערכים של הצד הזה של הרוביקון. אם תסתכלו על תרבות ואמנות, סרטים דוקומנטריים, סופרים... גם הם שם. אך אם אתם מסתכלים איפה העם - העם בצד השני של הרוביקון".

אלון ליאל אמר שיש מאחוריו לגיטימציה של 2% מהעם; עודד בן־עמי אמר פעם שמדובר ב־3% ("איכותיים"); בר־טל מדבר על 10% חכמים. זה הדיכוי שמולו קם העם. מיעוט שאומר, "הערכים שלי נעלים יותר משלך". מיעוט שמפסיק להשתמש בדמוקרטיה כשהיא לא שימושית לו, ופונה למוקדי כוח לא דמוקרטיים, מנסה להפעיל על ישראל לחץ חיצוני או דורש לחנך את שרת המשפטים. הם מבינים "דמוקרטיה" לא כרצון העם אלא כסט של ערכים קוסמופוליטיים שצריך לכפות בכל מקום. העם בעיניהם הוא סכנה לדמוקרטיה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו