רצוי, ולטעמנו גם ראוי וחובה, לבקר גם את בית המשפט, גם את הפרקליטות. הדבר מתחייב לא רק מעקרונות יסוד דמוקרטיים דוגמת חופש הביטוי, אלא גם מהדאגה לתקינות פעולתם והרצון להיטיבה. אך ראוי שביקורת לא תהיה "מתחת לכל ביקורת" ותונע משיקולים ענייניים ולא זרים. ביקורת צריכה להיות הוגנת, שקולה ומבוססת על עובדות מוצקות ועל טיעונים הגיוניים שיש בהם ממש, ולא על רחשי לב וקרקורי בטן.
התוצאה המשפטית שהתקבלה בעקבות פסיקת בג"ץ בנושא מתווה הגז ודאי אינה פשוטה. אבל את זה אומרים לא רק מבקריו של ביהמ"ש העליון אלא השופטים עצמם. עיון ב־180 עמודי פסק הדין חושף את המורכבות והקושי הרב שבפניו ניצב ביהמ"ש.
אף שעיקר שימת הלב ניתן להכרזה על ביטול סעיף היציבות, יש לזכור שבשתי סוגיות אחרות העתירות נדחו. בג"ץ קבע פה אחד (למעט הערת אגב בנקודה שולית יחסית), כי תוקף מתווה הגז אינו מותנה בעיגון כולו בחקיקה ראשית, וכי השימוש החריג שעשה רה"מ בנטילת סמכויות הממונה על ההגבלים מטעמים שבביטחון המדינה היה ראוי בנסיבות העניין.
רבים מהמבקרים מתעלמים מכך שבמהלך הדיונים הארוכים בתיק זה, ועוד הרבה לפני שהחליטו להתערב בהחלטת הממשלה, העירו השופטים פעם אחר פעם כי מבחינה חוקתית ראוי להביא את סעיף היציבות לאישור הכנסת ולא להסתפק באישורו בממשלה. יתר על כן: אפילו בפסק הדין, ואולי גם מתוך קשב רב לביקורת הצפויה, העניק בית המשפט לכנסת פרק זמן של שנה להסדרת נושא זה בחקיקה ראשית.
מכאן ועד קריאות לפגיעה בסמכויות בג"ץ וראייתו כ"סכנה לדמוקרטיה" הדרך רחוקה. המחלוקת על ה"אקטיביזם השיפוטי" לא החלה אתמול. אבל ניתוח הוגן של הביקורת השיפוטית בישראל מלמד שבג"ץ רחוק מאוד מהדימוי שדבק בו בעניין זה. גם הטיעון ולפיו לביהמ"ש יש "סמכות ללא אחריות" אינו חדש עמנו. ברובד מסוים הוא אפילו נכון. אך טיעון זה נכון לגבי כל בית משפט בעולם. "לבית המשפט", כפי שאמר השופט הדגול פליקס פרנקפורטר, "אין לא חרב ולא ארנק, אלא רק את אמון הציבור".
המבקש לערער אמון זה לא מטעמים של ביקורת עניינית, ראויה ורצויה, אלא משיקולים זרים, פוגע לא בבית המשפט אלא בציבור כולו. בחברה דמוקרטית, בית המשפט נועד לרסן את השלטון. דומה שאיש מאיתנו לא היה רוצה לחיות במשטר שבו לשלטון "הכל מותר" וכוחו לא מוגבל. ניתן, וגם רצוי, להתווכח על מידת ההתערבות ועל היקף הביקורת השיפוטית, אך כפי שאמר היועמ"ש, משנתקבלה הכרעה, על כולנו לכבדה. שלטון ללא ביקורת שיפוטית ראויה לשמה עשוי לפתוח פתח מסוכן לעריצות הרוב ולשרירות לב. שלטון עם ביקורת שיפוטית עשוי לגרום, לעיתים, לכאב לב (ואולי גם לכאב ראש לא קטן), אך עדיף בהרבה על החלופה.
