ב־2 בפברואר 2007 בשידור ברשת ב' הזהיר המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, מישאל חשין ז"ל, בקול חנוק מדמעות את שר המשפטים הנכנס דאז, פרופ' דניאל פרידמן: "מי שירים יד על העליון - אגדע את ידו". ב־10 במאי 1997 בעיתון "כל העיר" כתב השופט חשין: "באקטיביזם השיפוטי יש מחטף חוקתי". אם מישהו מחפש את מקור הסערה התורנית ביחס לביהמ"ש העליון, מוזמן להסביר את פשר הסתירה בדבריו של חשין.
ב־19 במארס 1992, בשלהי כהונתה של הכנסת ה־12, נחקקו שני חוקי יסוד - כבוד האדם וחירותו, וחופש העיסוק - ברוב של 32 ח"כים מול 21, אפילו לא מחצית המליאה. השופט אהרן ברק הפך את שני חוקי היסוד הללו למעין חוקה, אף על פי שאין כזו. מעין מחטף עוקף כנסת. וכך אמר פרופ' ברק: "בעיניי, מלוא כל הארץ משפט. כל התנהגות אנושית היא נשוא לנורמה משפטית". כך נוצר בעצם היסוד למה שמכונה "אקטיביזם משפטי", דהיינו "הכל שפיט".
רבים מערערים על תפיסה קיצונית זו של בית המשפט. עניינים שלא היה מקומם בשערי המשפט ובטח לא בערכאה גבוהה כמו בג"ץ, נדונו מדי יום ביומו. ואולם כוחו האינטלקטואלי והמעמדי של ברק הנחילו לממשיכי דרכו קרקע פורייה להצמיח בה התערבות גסה עד מאוד ברשות המחוקקת והמבצעת כאחת. המערערים על התפיסה הזו הם כאלה שאי אפשר באבחת מקלדת לדחות אותם כמי שמסכנים את הדמוקרטיה ואינם מבינים בהפרדת רשויות או שיש להם זלזול במערכת המשפט מעיקרה. מדובר בנשיא ביהמ"ש העליון לשעבר מאיר שמגר, שאמר בין השאר: "חלוקת התחומים בין רשויות השלטון סולדת מן הריכוזיות הטוטאלית, אשר לפיה ביהמ"ש נדרש לכל עניין, פוליטי או אחר, ושם עצמו כמי שפוסק בו"; או דבריו החדים של המשנה לנשיא לשעבר, פרופ' מנחם אלון, לעיתון "הארץ" ב־25 בדצמבר 1994: "הפנייה לבג"ץ הפכה לספורט לאומי. אין מערכת משפטית אחרת בה קיימת תופעה דומה". ובהמשך לדברים אלה אומר השופט העליון לשעבר יעקב מלץ ז"ל ל"הארץ" ב־1 באוקטובר 1997: "בג"ץ חצה קווים אדומים ופוגע בריבונות הכנסת".
כלומר, ביקורת חריפה נשמעה מפי אנשים אשר ישבו על כס המשפט. אם כן, מדוע לשרת המשפטים איילת שקד, או לשר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, אין רשות להעביר ביקורת מסודרת ומנומסת על התנהלותו של הבג"ץ? מדוע התגובות של נשיאת העליון מרים נאור ואחרים כה נחרצות, כאילו מישהו מעלה באש חלילה את מערכת המשפט?
פסיקת העליון בנושא מתווה הגז אולי היתה צעד אחד רחוק מדי. מתווה הגז לא סותר שום חוק ובטח לא חוק יסוד. הנימוק שיש כאן "כבילה" של ממשלות עתידיות לא מחזיק מים. על פי אותו היגיון, הסכם אוסלו לא היה עובר בג"ץ? ראוי לראשי המשפט ללמוד מדבריהם הם על הביקורת אשר הם מטיחים במחוקקים ובכלל, ויידעו לקבל ביקורת בהבנה ולא כמי שנמצא בקרב על חייו.
