כחוט השני עובר התסכול של הלקוחות השונים שנפלו קורבן למעללי ענבל אור וכל האופרציה של אור סיטי נדל"ן בפרשה הזאת. אנשים הוכו בתדהמה, משום שהתרגלו לרכוש שרטוט יפה של דירה, לחכות כמה שנים, לשלם את הכסף ולהיכנס לבית החדש. ענבל אור, עם צוותי המכירות המשומנים שלה, רכבה על האמונה הציבורית הזאת, ועכשיו, כשכל כך הרבה אנשים נותרו בפני שוקת שבורה, האמון פשוט נסדק.
קבוצות רכישה הן יציר הזמן. הן תוצר מעוות של בועת הנדל"ן הישראלית. הן מתקיימות בעיקר היכן שיש היתכנות כלכלית, לרוב בגוש דן, אבל לא רק. בפרשה של ענבל אור, נראה שהיתה זו הסתבכות הדרגתית: היא פשוט הלכה וטבעה בים של סיסמאות שיווק, מוצפת באור הזרקורים של הפרסומים שרכשה בכספי החולמים.
מי שהיה הראשון לאתר שיש תקלה עם קבוצות הרכישה היה דווקא בנק ישראל. הוראה מיוחדת שהוציא המפקח על הבנקים בזמנו, אילצה את הבנקים להתייחס בשמרנות רבה יותר לקבוצות הרכישה. זה פגע במגמה. היו שנים בימי הבועה העליזים שרוב הדירות החדשות בגוש דן נבנו בדרך הזאת. גם פירצת המס שגרמה לכך שרוכשי הדירה לא שילמו מע"מ על הקרקע נסתמה.
ועדיין, קבוצות הרכישה איתנו. חשוב לציין שיש בהן לגיטימיות, שפעלו לפני ענבל אור וימשיכו לפעול גם אחריה. אחרי הכל, הרצון הישראלי להוריד את עלויות הפרויקט בכל מחיר, ולעקוף את הקבלן המסורתי, הם חלק מקלקולי הישראבלוף.
היה עצוב אתמול בבית המשפט, עצוב בשביל לקוחותיה של ענבל אור שיצטרכו להוסיף מאות אלפי שקלים כדי לקדם פרויקטים שנשרכו מאחור; עצוב עבור אלה שלא יראו גרוש מהכסף ששילמו; ועצוב גם עבור הגברת אור שההסתבכות שלה הפילה אותה. טוב היה לכולם אם חלומותיה לפרויקטים גדולים ויפים היו מתגשמים בלי בעיות.
המפרק מטעם בית המשפט כינה את הפרשה "חפציבה של קבוצות הרכישה", ואני הייתי מכנה אותה פשוט בשם פרשת חפציברבי. ענבל אור רכבה על האיקונה שעשתה ממנה התקשורת. תמיד בפני בובה אל המצלמות ואור הזרקורים. כמה חבל בסוף שגילינו שלקוחותיה היו המריונטות.
