בדברים הנראים כעדות שכיב מרע וכצוואה פוליטית בעלת חשיבות, התבטא מאיר דגן כי בנימין נתניהו ואהוד ברק הם שני ראשי ממשלה שהעדיפו ברגעי ההכרעה את האינטרס האישי שלהם על טובת הלאום. הוא התייחס לחששו כי ידרבנו לתקוף את מתקני הגרעין באיראן. בראיון שהעניק לד"ר רונן ברגמן מ"ידיעות אחרונות", הוסיף כי נתניהו "פחדן" וביטל מבצעים של "המוסד" שקודם אושרו על ידו.
דגן הוא האחרון שיכול להשמיע טענה כזאת על הצבת רצון הפרט לפני צורכי הכלל. נוכחתי במסיבת העיתונאים שכינס ביום הדחתו (או התפטרותו, כגרסתו) מהמוסד ובה נתן דרור לכעסו האישי, תוך חשיפת סוד ההכנות של הממשלה להתמודדות עם הגרעין האיראני. זו היתה חגיגה טבעית ומובנת לתקשורת, אבל התנהלותו היתה קלאסיקה של העדפת היצר האישי על הצורך הממלכתי.
יותר מכך, הצנזורה הפשילה שרוולים ואסרה לפרסם חלק מהסודות שחשף, אבל דגן בשלו ובתוך כמה חודשים סיפר בראיון עם ארי שביט באוניברסיטת תל אביב את מה שאסרה הצנזורה לפרסם בסיבוב הקודם. אילו היה ענת קם, לא היה קם מעזות המצח הזאת בלי חקירה פלילית.
בשיאה של המחלוקת בינו לבין נתניהו וברק, התבטא דגן בפומבי בנושא הגרעין שהיה לשיחה בפי כל. הייתי משוכנע - והדברים נאמרו בזמן אמת לו ולחלק מחברי הקבינט - שלא תהיה תקיפה אלא שמדובר במהלך מדיני מזהיר שלהם שנועד להרתיע את העולם ולגרום לו להטיל סנקציות על איראן, כפי שאכן אירע.
המזער שניתן לומר הוא שאיש לעולם לא יוכל לדעת מה הכריע את הכף להימנע מתקיפת מתקני הגרעין של האייתוללות. הגירסה של דגן אינה טובה מהמנוגדת לה, ובגילוייו סיכן את המהלך המדיני של ישראל. כמי שחלק לאחר מכן על מדיניותו של נתניהו כלפי ברק אובאמה בסוגיה זו, אין לי ספק כי בביצור הסנקציות על איראן רשמה ישראל הצלחה מדינית מובהקת. אמנם דגן עתיר הישגים בניהול "המוסד", אבל צוואתו באוזני ברגמן היא דווקא כישלון. בתחום האסטרטגי לא הגיע לרמתם של נתניהו וברק.
תמוהה גם טענת "הפחדן" שהטיח בנתניהו. הוא סיפר שנהג להביא נחיל של אנשי מוסד לדון עם נתניהו על מבצע מוצע, בהנחה כי ראש הממשלה יתבייש להשיב בשלילה שמא ייחשב למוג לב. אם אכן זה היה המניע, כי אז מבחינה נפשית־רוחנית זה היה סוג של "פוטש".
אבל לגופו של עניין, אולי מדובר דווקא באחריות־יתר, שבאורח טבעי ומוצדק הנחתה את ראש הממשלה?
נכון, אהוד אולמרט אישר כמעט כל הצעה למבצע שהובאה בפניו מטעם המוסד, אז מה? זה הפך את דגן לידידו ולשותפו לעסקים גם אחרי הרשעתו בפלילים, אבל לא בהכרח לאדם שקול.
אין לדעת כמה מבצעים אישר נתניהו וכמה פסל. בוודאי אישר פחות מאולמרט. במתן אישורים כאלה יש גם מרכיב בלתי נמנע של כישלונות כבהריגתו של מחמוד אל־מבחוח המיוחסת לישראל. במקומו של נתניהו, הייתי רואה ב"פחדן" של דגן צל"ש.
