1 "הפקת ענק, קמפיין שיא שיביך את ממשלת הימין וייתן רוח גבית ל'מתנגדי הכיבוש'". העיתונאי ישי פרידמן פירסם אמש באתר "מידה" על התארגנות אנשי שמאל בכירים בתקשורת ובאקדמיה, המתכננים לקראת יוני 2017, שנת ה־50 למלחמת ששת הימים, "מחאה ענקית" נגד המשך היאחזותנו בשומרון וביהודה. מאחורי הפקת הענק עומדים פעילי שמאל קיצוני שהקימו ארגון, נוסף על האלף הקיימים, תחת השם הלא כל כך מקורי: "הצילו את ישראל - עיצרו את הכיבוש" (SISO).
הרעיון הוא לגייס דמויות בולטות פה ובארה"ב ולהבאיש את ריחה של ישראל - נכון יותר להבאיש את ריחו של מחנה הרוב הישראלי ולקלקל את החגיגות באמצעות הטיעונים הידועים. לשם כך מגייסים מיליוני דולרים בארץ ובעולם באמצעות הקרנות השמאליות הידועות.
בראיון לרדיו נשמע העיתונאי עקיבא אלדר משדל את יהודי ארה"ב ("אנחנו היהודים הליברלים") להתאחד תחת המטרה המשותפת של מלחמה בפשיזם ושאר הירקות הקבועים. עוד הוסיף: "גם לנו יש את הטראמפ שלנו, שמו ביבי נתניהו... עכשיו אתם יכולים לטעום ממה שאנחנו שותים ואוכלים כאן מדי יום".
עוד עולה מדבריו שלשמאל הישראלי והאמריקני מטרה משותפת: "לשים את נתניהו בעמדה מאוד קשה, וזה הנושא של הכותל ומעמד התנועה הרפורמית". לתשומת לב ראשי התנועה הרפורמית - חלק מהשמאל החילוני משתמש במאווייכם הדתיים למטרות פוליטיות. אלדר אמר שהם ינסו "לכפות זאת (את ההתארגנות) על מפלגת העבודה וגם על יש עתיד, שחלק מחבריה ירגישו מאוד לא נוח ואפולוגטיים מ(לסרב) להצטרף אלינו". מעניין מה יאיר לפיד חושב על זה.
גם בלי החשיפה הזאת אפשר להניח שאלו יהיו פני הדברים בשנת ה־50 לאיחודה של ירושלים ולחזרתנו לנחלת אבותינו בשומרון וביהודה. הנקודה המתבהרת היא המסוכנות של השמאל הרדיקלי: ככל שהוא מאבד אחיזה בדעת הקהל ובמוקדי הכוח, כך גוברת שאיפתו לגייס את כל העולם ואשתו לכפות את תוכניות ההתאבדות המדינית שלו. כבר היום חלקים בתוכו משתפים פעולה עם ארגוני ה־BDS למיניהם, והתופעה עתידה להתרחב.
2 אחרי מותו, הותיר ראש המוסד לשעבר מאיר דגן ז"ל שיחות גנוזות שמתוכן בחר העיתון שפעם היתה לו מדינה והיום נשמטת מידיו, להבליט הכפשות על ראש הממשלה נתניהו. לדעת דגן, כל ראשי הממשלות שהכיר שמו את האינטרס הלאומי לפני האישי, למעט נתניהו וברק. דגן אינו איתנו כדי לבדוק את דבריו, ו"ידיעות" מצידו יפרסם בכותרות ראשיות גם פקיר הודי בניו דלהי שמוכן להכפיש את נתניהו. ובכל זאת, דגן מעולם לא עמד בראש מדינה; מוטת ההתבוננות שלו הוגבלה לזוויות מסוימות. אותם דברים בדיוק, שנאמרו בשמו, אפשר להחיל גם על המכפיש, לאמור: ברגע שהאינטרס האישי היה מעורב עד למעלה מן המידה, הלך לעזאזל חוש השיפוט החד כתער של הלוחם הנועז ותחתיו צצו "הקנאה התאווה והכבוד", שכידוע מוציאות את האדם מן העולם. חבל.
3 לא צפיתי בסידרה "צל של אמת" על הספקות ביחס להרשעת רומן זדורוב בפרשת תאיר ראדה ז"ל. שמעתי את הביקורת מצד נשיאת ביהמ"ש העליון באשר לסכנה שבשידורים כאלה, המייצרים "מערכת משפט אלטרנטיבית", ואת קריאתו של פרקליט המדינה ש"על כל אחד ואחת מאיתנו מוטלת החובה להתאחד סביב פסיקה של ביהמ"ש העליון". אנחנו ערים לחשיבות הביקורת על הרשות המחוקקת והמבצעת, שהיא "נשמת הדמוקרטיה". מדוע ייגרע חלקה של הרשות השופטת מביקורת? דווקא בשל עצמאות ביהמ"ש העליון יש חשיבות עצומה לבקר ולהתווכח עם פסקי דין. אין במסורת המשפטית הפרשנית והפילוסופית של העם היהודי מצב שבו גוף כלשהו - גדול ומכובד ככל שיהיה - טוען לסמכות בלעדית על הפרשנות והפסיקה. הערעור והספק הם נשמת התלמוד. גם אחרי חתימת "שולחן ערוך" קמו פוסקים רבים שקראו תיגר על הכרעותיו של גדול הדורות ר' יוסף קארו. ביקורת אינה התקפה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו