מנת ציניות גדושה נדרשת מעיתון שמפרסם ראיון שנעשה עם אדם על ערש דווי, לצורך חיסול חשבונות פוליטיים קטנוניים. פחדנות מובהקת היא להסתתר מאחורי מצבה בבית עלמין גלילי שקט, ולנהל קרבות רחוב מתוך הנחה שבמסורת היהודית מקובל הכלל של "אחרי מות - קדושים", והמושמצים יעדיפו שלא להגיב משום כבודו של הנפטר. על אחת כמה וכמה כשמדובר בחומרים ממוחזרים שהעיתון "ידיעות אחרונות" מפרסם פעם אחר פעם, כדי לפגוע בהנהגה הנבחרת של מדינת ישראל. במדינות מתוקנות, ראש שירותי ביון, שהיה מעז לסחור פוליטית בסודות הכמוסים ביותר של מדינתו, היה עומד לדין על נזקים בלתי הפיכים שגרם בחוסר אחריותו לביטחון המדינה.
מהפרומו לראיון הארוך שיתפרסם בגיליון חגיגי, ברור בעליל שהאהבה והשנאה של מאיר דגן ז"ל קילקלו אצלו את שורת ההיגיון והאמת. מי שיכול לטעון שאריאל שרון היה ראש ממשלה שתמיד העדיף את האינטרס הלאומי על פני האינטרס האישי, ממש לא מבין בבני אדם. מזלם של עשרת אלפי היהודים שגורשו מבתיהם, שאינם קוראים את העיתון שבו מתפרסמים הדברים. מי שמתעכב לאכילת פלאפל מתוך ידיעה שראש הממשלה ישנה את דעתו בענין מבצעי, הרי הוא כאחרון הרכלנים. רכילות שמעידה כמאה עדים על דמותו שלו עצמו.
לא הייתי עוסק בראיון עם מאיר דגן, אלמלא היה בו ובעיתון שפירסם אותו סימפטום עמוק לתהליך קשה ומסוכן שעובר על השמאל הישראלי ושלוחיו בתקשורת. השמאל מצוי זה זמן בקריסת מערכות מתמשכת. יש מומחים לגריאטריה פוליטית הסבורים שמדובר במצב סופני. אין חזון, אין דרך, אין אמונה, אין מנהיגות ולכן אין גם תקווה. רק פסקי דין של בית המשפט העליון מעלים לעיתים דמעות התרגשות בעיני פוליטיקאים משמאל, וביקורת על מדיניות הממשלה הנעשית על ידי גורמי חוץ מצליחה להעלות חיוך של אושר.
בנסיבות אלה, האח הגדול האורווליאני, בתקשורת הישראלית, עושה מאמץ כפול. הראשון לדכא את אזרחי המדינה ולשכנע אותם שהמצב במדינה קשה. משבע בבוקר ועד חצות נשמעים קולות נהי המסבירים שישראל בודדה בעולם, שאזרחיה נגועים בגזענות, שהפלשתינים צודקים ושמיליוני ישראלים עניים מרודים, מנסים לשרוד מתחת לקו העוני. המאמץ השני הוא לשכנע על ידי פרשנים מלומדים בעיני עצמם כי למדינת ישראל יש הנהגה בלתי אחראית שמסכנת אותם. לצורך כך מגייסים לשעברים מתוסכלים שבעבור כותרת מוכנים להשמיץ ולבקר. איש מהם לא התפטר מתפקידו כשחשב שההנהגה מסוכנת וטועה.
האמת הפוכה לחלוטין. רוב הישראלים מאושרים. טוב להם. הם חיים כבני חורין גאים במולדת ומצליחים ליהנות מהחיים. לישראל הנהגה שמובילה חזון גדול, בתנאים קשים מול עולם עוין. איש בעולם לא מוכן להשלים עם קיום מעצמה יהודית בארץ ישראל, אשר על כן נדרשת רמה גבוהה של חוכמה מדינית, ראייה אסטרטגית ויכולת תמרון. יכולת שמאיר דגן כפי הנראה לא הצטיין בה.
אז אנשי השמאל עזבו את המתים למנוחתם עדן. תתמודדו עם החיים בדרכים דמוקרטיות מקובלות - בדמוקרטיה אין קיצורי דרך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו