הימים הירוקים, הנמתחים בשמש, שבין אדר לפסח. התקופה הזאת, שבכל חצי יום יש אזכרה לפיגוע. חמש שנים לטבח משפחת פוגל. 20 שנים לדיזנגוף הנורא, תענית אסתר שבה ילדים מחופשים נרצחו ונפצעו. 14 שנים לחודש מארס האדום. זאת התקופה באביב (תאריכים לועזיים): יום השנה לקפה מומנט. בית ישראל. מלון פארק. מסעדת מצה. 13 שנים לקו 37 בחיפה. שלוש שנים לשחיטת אביתר "נאפו" בורובסקי בתחנת אוטובוס בצומת תפוח. רשימה חלקית. ועדיין נרצחים ברחובותינו.
ובימים הלאים האלה עם ישראל צריך להחליט (לפני שמחליטים בשבילו) אם הוא בצד של מחבל או בצד של חייל צה"ל. ייתכן שלא הייתי נותנת לחייל הזה לצאת עם הבת שלי. זה לא משנה את העובדה שאני בצד שלו. הוא חייל ואנחנו בעיצומה של מלחמה.
•••
כדי למדוד את המרחק בין הציבור לבין אוחזי המיקרופונים, מספיק היה להאזין השבוע ליעל דן. אל קו השידור נקרא מומחה לרשתות חברתיות שהציג למאזינים את "ההסתה הפרועה כנגד הרמטכ"ל" (דג ברשת מילים קשות כגון "שערורייה", "ביקורת על הרמטכ"ל" וטענות ל"רפיסות של המערכת"). דן ציטטה נתון מדהים: 80 אחוזים(!) ממשתמשי הרשתות החברתיות מתנגדים לעמדת הרמטכ"ל. זה לא הסתדר לה עם מה שהיא מכירה מהשכונה שלה.
"אולי הרשת היא שדה לאנשים קיצוניים ביותר, כי אנשים בעלי גוון אחר ודעות אחרות פחות טורחים להתבטא ברשת?" שאלה דן את המומחה והוסיפה: "יש אנשים שעובדים בזה, נכון? שמשלמים להם? קיים מנגנון, בטכניקה מאוד משוכללת, כדי לשתול את התגובות האלה, האלימות, ומהכיוון הזה ברשת, נכון? זה לא רק תגובות ספונטניות של אנשים, יש פה מישהו שעובד בזה?"
זה העם, יעל, ואלו פניו. לא משלמים להם. ואלו לא הקיצונים. אלו ישראלים שלא רוצים שחייל יהפוך לשעיר לעזאזל. אלו אנשים שנכחו בפיגוע דקירה וראו בן אנוש כמותם המנסה לשפוך את דמיהם ארצה. אלו מצביעי כל המפלגות, שהאינטואיציה הפנימית אומרת להם שמחבל הוא בן מוות. ההסתה ה"בצלמית", שלפיה החייל הוא רוצח, מקוממת אותם יותר מאשר חריגה מנהלים. הם מכירים את החיילים, הבנים שלהם, ויודעים שהם לא דומים לפלנגות של רוצחים, ושאנחנו לא על סף אנרכיה.
•••
לא רק החייל הוא שעיר לעזאזל, גם הרמטכ"ל. נמאס לעם ישראל. נשבר לו מהיועצים המשפטיים שמגבילים את תגובות החיילים והקצינים, גם במחיר חיי אדם, והיו דברים מעולם. לראות אלמנת צה"ל נאבקת כדי שייכתב על מצבת בעלה שנפל בקרב עם מחבל. אין לו עוד עצבים לפרקליטות הצבאית, שעדיין לא הודיעה אם תעמיד לדין את סא"ל נריה ישורון, שנחקר לאחר שירה על בית ריק (ריק!) בזמן הלוויית פקודו בצוק איתן. קפץ לעם הזה הפיוז מאובדן השכל הישר, במלחמה היומיומית ובכלל.
נמאס ממפלגת העיתונאים שמכתיבה את השיח הערכי, קובעת, למשל, שרמלה ובית שמש - שם התקיימו הפגנות תמיכה בחייל - זה לא "אנחנו" אלא "הם". נשבר מקבוצה קטנה של עיתונטיקאים, שמטיפה כבר שנים לרחמנות על אכזרים ומראיינת באמפתיה ובכפפות של משי אימהות ואבות של מחבלים שפלים.
יצא לנו מהאף שהם עושים הכל כדי להשחיר את פני הישראלים הגיבורים, עזי הלב, שנאבקים ברוצחים. די לעיתונאים, שהשתמשו בסבתא פצועה - אוטוטו מיתוס - שסביבה התנהל מרדף אחר מחבל; די לאלו שמדווחים על סקר, שלפיו רוב הישראלים מתנגדים להתבוללות, כ"רוב הישראלים גזענים". אנחנו מסתכלים ימין ושמאל ומבינים שישראל לא "מתבהמת" כמו שהראשים בטלוויזיה נהנים לתאר.
פקעה סבלנותנו נוכח שוברים שתיקה, בצלם ויתר היהודים המשמשים את האירופאים כעבדים. אנחנו לא מוכנים להקריב את הילד־החייל לטובת האל האירופי. יודעים שבצלם לא מתעניינים בזכויות האדם של הפלשתינים, בטח אחרי עדויות הזובור והגזנגה מבית תעאיוש, אלא משמשים את העין העולמית המחפשת את כולנו.
כשאם מדממת למוות בפתח ביתה, אוחזת סכין בתוך גופה, כדי שהמחבל לא יוציאה וירצח את ילדיה, אין לנו כוח לתצוגות טווס בסגנון נאום המספריים. די. אנחנו יודעים להשלים את "הקם להורגך" בלי בג"ץ ובלי בצלם, ואנחנו בעיקר רוצים לחיות. הרמטכ"ל, שהעלה את בצלם לדרגת מצ"ח, חוטף את כל מה שצברו הישראלים.
•••
משחק הפינג־פונג ימין־שמאל הפך למטוטלת מהירה כאור. מקצה אחד לקצה האחר בתנופה. תראו מה עברנו כאן בכמה שבועות: "עד כאן" ואילנה דיין; סערת ספר האזרחות; חוק העמותות; קמפיין השתולים של אם תרצו; זעם על קמפיין השתולים; פה־פה־פה של ד"ר ענת ברקו; פהמה־בהמה של שמעון שיפר; רזי ברקאי מקביל שכול לשכול; גל"צ חוטפים ביקורת ואש.
מה עוד? אראל סג"ל מקבל תוכנית וחוטף על חיקוי ח"כ סתיו שפיר; הח"כים הערבים וחיזבאללה; חוק ההשעיה; תא"ל אופק בוכריס; המפכ"ל והתלונות האנונימיות; ביקורת על המפכ"ל; שוברים שתיקה והמידע המסווג; בצלם עם סרטון החייל והמחבל. בעיתונות הכלכלית קוראים לזה "תנודתיות ערה".
בסיבוב הנוכחי הקדרה גולשת מחוץ לסיר. זה לא דומה לרחש הפנימי הרגיל. הסרטון והעליהום הממסדי על החייל משרתים את האויב, פשוטו כמשמעו. האימאמים במסגדים לא היו צריכים אותו כדי לנפח את עלילת ההוצאות להורג שישראל מבצעת בצעירים, גם הפייסבוק הפלשתיני לא.
אבל הנימה הנחרצת של קברניטי צה"ל, עוד לפני חקירה, נגד "החייל שסרח" ומעצרו הראוותני, הוכיחו שמה שאמרו על החיילים כל השנים הוא נכון בדיעבד. קמטי הזעף במצחו של דובר צה"ל הם מתנה למעלילי העלילות. צבא ההגנה לישראל נפל כטרף בידי מי שחיכה למעידתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו