פרשת הריגת המחבל בחברון בסוף השבוע שעבר - כמו פרשות רבות אחרות במחוזותינו - לא היתה מעסיקה אותנו אלמלא צולמה. גם אם המפקד הודיע לממונים עליו כי במהלך האירוע נעשה מעשה חריג הראוי לבדיקה, סביר מאוד להניח שהדבר לא היה מגיע לכותרות הראשיות או לשולחן הממשלה. בכל פעם שנחשפת פרשה ביטחונית דומה (לדוגמה פרשת קו 300) אני שואל את עצמי כמה אירועים דומים, או אף חמורים יותר, התרחשו בלי שקיומם נודע ברבים, ואיזה מזל שדווקא זה התגלה.
הרי אין זה מקרה שכאשר נפתחת חקירה ממלכתית או אחרת, תמיד מגלים ששום דבר לא היה בסדר; הוראות הקבע לא מולאו, מי שהיה צריך לחבוש כובע פלדה חבש דווקא כובע טמבל, האיש שהיה צריך להיות בנקודה מסוימת בדיוק הלך לאכול כריך ושכח להשאיר פתק "תכף אשוב", האדם שהיה צריך לכתוב דו"ח לא כתב אותו בסוף כי נגמר לו המילוי, והרובים העלו חלודה באפסנאות. בלי בדיקות כאלו, בלי חקירות (הנעשות כדבר שבשיגרה כמעט רק בחיל האוויר), אי אפשר לקיים ארגון גדול ומסורבל כל כך כמו צה"ל.
מה שמתגלה עד לירידת דברים אלה לדפוס הוא מדהים ובלתי מפתיע בעת ובעונה אחת. מדהים, משום שזה לא צריך לקרות. לא מפתיע, משום שרבים מאיתנו צופים במתרחש ואומרים לעצמנו משהו כמו "מגלים לנו את אמריקה! מה, אנחנו לא יודעים מה קורה באמת בשטח? אפשר לחשוב שכחיילים היינו מדווחים על כל תקלה או עבירה שנתקלנו בה. הרי אילו היו מצלמים דברים שראינו במהלך שירותנו, אנשים רבים היו מוצאים את עצמם בכלא. מזלם שלא היה מי שצילם אותם". וכך, הם ממשיכים את חייהם כאזרחים נורמטיביים, עד עצם היום הזה.
•••
חשיפת פרשת הריגתו של המחבל בחברון מנסה לעשות סדר באירוע שהוא רק חלק קטן מן הבלאגן הרגיל. מחבל, סכין, חיילים, נטרול, אמבולנס, סיוע, עוד חיילים, מישהו מהם מחליט שהמחבל השרוע חסר אונים על הרצפה עלול עדיין לסכן אותו, הוא יורה בראשו וגומר עניין. זה עדיין לא סיפור. אף אחד לא זועק על הפגיעה במחבל שבא להרוג. אין מדובר בתלמיד בית ספר שרוצח אכזר ירה בו בדם קר, הם אומרים לעצמם. ויש גם בעלי דרגות. גם הם אינם מתפוצצים מכעס או עוצרים את היורה. מישהו מהם מדווח למעלה. שיגרת דיווח. ואחר כך מגיע ברוך מרזל, האיש הפנוי ביותר בעולם, כלומר עד שייבחר לכנסת בקדנציה הבאה. הוא בא ללחוץ את ידו של החייל הגיבור, אשר הציל את ישראל מידיו של המחבל המנוטרל. ואם זה לא מספיק, אז גם מי שהורג מחבל מקבל ממנו גם פיצה, נוסף על לחיצת היד. אלמלא צולם האירוע השגרתי, היה עובר עלינו סוף שבוע שקט, והיינו ממשיכים לדבר על שי חי.
צבא זה הכי, אחי
התסריט כאילו נכתב מראש: המחבל יוצא למשימה שבה הוא מעריך כי סיכויו לקפח את נשמתו גבוהים מהסיכויים להימלט, להיפצע קשה או לבלות שנים ארוכות בכלא. הוא מצליח לפצוע חיילים, והחיילים מצליחים לנטרל אותו. חייל שמגיע מאוחר יותר, הורג אותו. החייל נעצר ונחקר. עדיין לא ברור במה יאשימו אותו, אולי ברצח. המשפחה אומרת שאין מדובר בחייל עבריין, אלא במי שביקש להציל את חבריו ואת עצמו. דעת הקהל מתייצבת, ברובה המכריע, לצד החייל. יכול להיות שמצאו אצלו במרשתת ביטוי אהדה לכהנא ולחבר מרעיו, אבל רוצח? עוד ועוד סקרים הנערכים באמצעי התקשורת השונים, מוכיחים שהציבור רואה דווקא בחייל קורבן. "גדולי הדור" מחזקים את התחושה. נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, האחד מן הקואליציה והאחר מן האופוזיציה, משמשים פה לרחשי הציבור, וגם מעודדים את הרחשים הללו. בנימין נתניהו ומשה יעלון נתפסים כרכרוכיים שאינם מבינים מה קורה בשטח, ופועלים מתוך חשש מאימתה של דעת הקהל העולמית. ואז מגיע, כרגיל, הרגע שבו כל אחד נזכר בעברו הצבאי, ומבקש לשאוב משם את הלגיטימציה לעמדתו. כאילו אי אפשר להביע עמדה גם בלי עבר צבאי מעורר התפעלות.
אך יותר מהכל, פרשת חברון מחזירה אותנו כחברה אל הדברים הבסיסיים ביותר, אשר בלעדיהם הקיום המשותף כמעט אינו אפשרי: התייחסותנו להרג הזולת. העניין הזה בעייתי כבר מאז קין והבל. קין רתח על הבל שדווקא מנחתו התקבלה, והחליט לסגור עניין באמצעות הריגתו. מאז שוברת האנושות את ראשה בשאלה מתי מותר להרוג, ומה עושים למי שמפר את ההחלטה הזו. ההנחיות הללו משתנות מתקופה לתקופה ומחברה לחברה. יש חברה המחייבת את סקילתו באבנים של בן סורר ומורה; יש חברה הסוקלת באבנים אישה הבוגדת בבעלה; יש חברה האוסרת עונש מוות בכל מקרה; ויש חברה המשוכנעת כי ללא עונש מוות אי אפשר לקיים חיים מסודרים. החוק הבינלאומי מתיר להרוג חיילים במלחמה, אבל לא כאלה שנשבו. כך או כך, הוא אוסר פגיעה באזרחים. כל הדברים הללו ישתנו בעתיד, כיאה לעולם שבו ההבחנה בין חיילים לאזרחים הופכת מעורפלת יותר ויותר. את החוקים הלאומיים והבינלאומיים מותר לשנות, ואפילו חובה לשנות, כדי שיתאימו למציאות המשתנה בלי הרף, אבל כל עוד הם קיימים צריך להישמע להם. החלופה היא פירוק המסגרת על ידי רב ראשי הממליץ להתבסס על כללי התורה ("הקם להורגך השכם להורגו"), ועל ידי מי ש"השכל הבריא" שלו אומר שמחבל לא צריך לצאת חי מאירוע. אם נוסיף לכך את ההמלצה חסרת האחריות, שלפיה לכל מי שיש נשק, עליו לשאת אותו - ולא לסמוך רק על כוחות הביטחון - אין ספק שהאנרכיה עומדת ממש מעבר לפינה.
אנחנו נמצאים במציאות ביטחונית לא פשוטה. דאעש מייחל למלחמת גוג ומגוג עם "הכופרים" המוסלמים והלא מוסלמים. הוא מפלל לכך שאנו נתנער ממערכות החוקים שלנו, מזכויות האדם שהמצאנו כדי להיות אנשים טובים יותר. הוא מייחל שנחזור לאחור, לתפיסת העולם של הרב יצחק יוסף ומוקיריו, ושניענה לאינסטינקטים הבסיסיים ביותר שלנו. שכל אחד מאיתנו יהיה המחוקק והמבצע והשופט. יש לא מעטים בקרבנו המוכנים להעניק לו את הניצחון הזה. על כך חייב להיערך הוויכוח האמיתי בתוכנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו