איפא"ק הוא ארגון אמריקני שהוקם לפני 60 שנה ותפקידו העיקרי הוא קידום מערכת היחסים בין ישראל לארה"ב, זאת על ידי שכנוע חברי הסנאט ובית הנבחרים ("הגבעה") לתמוך בישראל, מה שמכונה "לובי". כוחו בא לו בעיקר מאלפי הפעילים השומרים את הקשרים עם נציגיהם לגבעה, דואגים לעדכונים רצופים על הנעשה במזה"ת ומבהירים להם מה חשוב לישראל. מאמצי הלובי בארה"ב הם דבר מקובל ואיפא"ק אינו ארגון הלובי היחיד, ואפילו לא הגדול או החזק ביותר, אבל יש לו הרבה השפעה.
איפא"ק פעיל מאוד בתדרוך חברים בגבעה, בהבאתם לישראל ובהפגשתם עם מנהיגים פוליטיים, אך אין לו מנגנון קבלת החלטות מדיניות, כי ברוב המקרים הוא מקבל את דעת הממשלה בירושלים. הסכמתו הכמעט אוטומטית עם הממשלה המכהנת בישראל מקנה לארגון עוצמה רבה, כי ברור שתמיכה בו היא תמיכה בישראל.
הארגון המתחרה באיפא"ק משמאל הוא ג'יי סטריט, שלא הגיע לאותה רמת השפעה. זאת, בין השאר, כי מדיניותו השמאלית מנוגדת בתחומים רבים למדיניותה של ממשלת ישראל, לכן טענתו שהוא ארגון פרו־ישראלי אינה מעוררת אמון אצל רבים. אם איפא"ק נתפס כקולה של ישראל בוושינגטון, ג'יי סטריט נחשב לקולו של הממשל הנוכחי בוושינגטון בקרב היהודים. בשבוע שעבר לקחתי חלק בכינוס של איפא"ק בוושינגטון, אירוע המתרחש אחת לשנה ומאפשר לאיפא"ק להראות את כוחו. 14,700 פעילים, ששילמו את הוצאות הגעתם, ועוד 4,000 סטודנטים הגיעו לעיר כדי להביע הזדהות עם מטרותיו של איפא"ק, לדון בבעיות המרכזיות של יהדות ארה"ב וישראל ולהיפגש עם נציגיהם בגבעה. מדובר, למעשה, במפגן מאורגן של תמיכה בישראל. על פי מיטב המסורת, הופיעו באירוע בכירי הסנאטורים, חברי בית הנבחרים והמועמדים לנשיאות (להוציא אחד, ברני סנדרס).
אפשר ללמוד לא מעט מהאירוע, בלי להיכנס לניתוח דברי המועמדים ומשמעותם. ארגון שמצליח להביא לוושינגטון 18,700 פעילים, מוכיח שהוא חזק ומבוסס ולא איבד מכוח המשיכה שלו, אף שהיו מי שחשבו כך, לאחר שהארגון נאבק ראש בראש נגד הנשיא בסוגיית ההסכם עם איראן, ולא הצליח למנוע אותו.
הגעתם של הסטודנטים היא, לדעתי, אחת ההצלחות הגדולות של איפא"ק, מכיוון שכך הם בונים את דור מנהיגי העתיד של הארגון, דבר שלא הרבה ארגונים מצליחים לעשות. זה אומר שגם בשנים הבאות יהיו מי שיישאו את קולם ברמה לטובתה של ישראל בציבור האמריקני.
המאמץ להגיע לציבורים נוספים מחוץ לקהילה היהודית הוא מרשים במיוחד. על הבמה הופיעו אפרו־אמריקנים, כמו גם דוברי ספרדית ונוצרים אוהדי ישראל - כולם דיברו בשבחה של ישראל ועל התפקיד החשוב שמילא איפא"ק בהבאתם להיכרות עם הצדדים המעניינים של ישראל. אין ספק שהמאמץ הזה חשוב ביותר. בין השאר הוא תורם לכך שהאהדה לישראל בקרב העם האמריקני לא תיפגע, למרות המאבק הקשה - ואפילו המכוער לעיתים - בין הבית הלבן וממשלת ישראל בהקשר להסכם עם איראן ובנושא הפלשתיני. הקשר הזה עם מה שמכונה ה"מיעוטים" בארה"ב חשוב, כי החברה האמריקנית משתנה והמיעוטים הופכים לרוב.
לא מתנצלים
מחויבות המועמדים הרפובליקנים והסנאטורית הילארי קלינטון מהמפלגה הדמוקרטית חשובה להמשך יחסי הקירבה עם ישראל, גם אם כולם מודעים לפערים הנפערים בין הבטחות המועמדים לביצועיהם אחרי שהם נבחרים. הדברים מקבלים משנה חשיבות, מפני שטרם הבשילו המגעים בין הבית הלבן למשרד ראש הממשלה בנוגע להסכם סיוע לעשור. גם פער זה שלא נסגר מעיב על היחסים, וחשוב שיורשי הנשיא הנוכחי יתחייבו להמשך מערכת היחסים המיוחדת בין ישראל לארה"ב.
אחד המאמצים המוצהרים והחשובים של איפא"ק הוא להיחלץ מהדימוי הבעייתי שנוצר לו, שהתחזק לאחר המאבק נגד ההסכם עם איראן. נראה היה שישראל מאבדת את תמיכת המפלגה הדמוקרטית. הארגון מבין טוב יותר מכולם שאסור שישראל תיקלע למאבק החריף בין שתי המפלגות, הקורע את החברה האמריקנית ומוסיף שסע לחברה במשבר. ישראל חייבת לזכות בהבנה ובאהדה דו־מפלגתית בארה"ב, גם אם יש לכך מחירים מדי פעם. באיפא"ק השתדלו מאוד שזה יהיה המסר היוצא מן האירוע.
השבת שלפני האירוע הפורמלי היתה מעניינת מאוד, מכיוון שלקחו בה חלק כל גוני היהדות האמריקנית. כל קבוצה התפללה לפי שיטתה, אך כולם חברו יחד בהרצאות, בדיונים ובארוחות. ישראל לא תוכל להתעלם מחלקים גדולים בקהילה היהודית בארה"ב, הדומה בגודלה למספר היהודים בישראל. התנועות הגדולות בארה"ב, הרפורמים והקונסרבטיבים, הן קהילות אמריקניות בעלות אחיזה דלה בארץ, אבל הן רוב מניינה של יהדות הגולה האמריקנית. תהיה זאת טעות להתעלם כליל מצורכיהן ולהוציאן מכלל הציבור בישראל. מעבר לכך שבאופן עקרוני אסור לוותר על כל כך הרבה אחיות ואחים, זאת גם פגיעה משמעותית בחזית התמיכה בישראל במקום החשוב ביותר.
כמות "האנרגיה הציונית" שזרמה באוויר במהלך האירוע כולו, ובייחוד במופעים המשותפים לכל אלפי הנאספים בערבים בסוף כל יום, היתה יוצאת דופן, באופן שיכול להפתיע כל ישראלי. בישראל יותר מדי אנשים מהססים להשמיע קולות כאלה, כפי שנשמעו שם, עת הוצגה ישראל כמדינת סטארט־אפ, הדואגת לצורכי החלשים בקרבה, משלבת בני דתות ועדות, דמוקרטית ובעלת תרבות מפותחת. באירוע זה לא התנצלו על הצלחת ישראל והבהירו עד כמה תורמת ישראל לעולם בכלל ולארה"ב בפרט. מעניין היה לשבת בקרב יהודים־אמריקנים התומכים בישראל, אשר לחלקם בני משפחה בארץ, ולראות כיצד הם מתרגשים מהישגי ישראל בתחומים האזרחיים לא פחות מאשר בתחום הצבאי. מי שרוצה להציג את הצדדים החיוביים, לא צריך להתאמץ כי הם מצויים בשפע. צריך רק לרצות להבחין בהם.
אני חייב לציין שקינאתי במארגני האירוע ובמשתתפים בו. הם הביאו אלפי אנשים ליומיים ארוכים שבהם אותם אלפים עברו מהרצאה להרצאה, מנושא לנושא, ממרצה למרצה. מאמץ אינטלקטואלי גדול ומורכב ביותר, לא פחות מאשר מבצע לוגיסטי מסובך, שפעל ללא רבב. היו שם לא מעט ויכוחים ונשאלו שאלות קשות, אבל הכל בכבוד הדדי ובאורך רוח שיש מה ללמוד ממנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו