עד שליגת העל תחזור בסוף השבוע וכדי להפריח את השיממון, הכדורגל הישראלי עסק השבוע בעיקר בסוגיית מאמן הנבחרת העתידי.
בקרוב יצעדו חמשת המועמדים, אלישע לוי, אלי אוחנה, ניר קלינגר, רן בן שמעון וגיא לוזון, אל ועדת האיתור ויגיעו לאודישן.
מבין החמישייה הסודית של עופר עיני, נראה כאילו את לוזון לא באמת סופרים ברצינות. למה? לא ממש ברור. נדמה כי הקשר המשפחתי שבעבר היה לו לנכס כשקיבל את מכבי פ"ת ואת הנבחרת הצעירה, עומד לו עכשיו לרועץ. כשבוחנים את המועמד הצעיר ברשימה חייבים לנתק את היותו חלק מהלוזונים. אין לכך השפעה על יכולותיו המקצועיות.
לוזון הוא היחיד שאימן באחרונה ברמה אירופית גבוהה (ליגת העל לא כזאת, לא נבחרת הנוער, לא הליגה הקפריסאית ובטח לא ניהול מכבי שעריים - עם כל הכבוד) ואף נחל הצלחה מסוימת אף על פי שפוטר פעמיים. קשה להגדיר את עונתו הראשונה בסטנדרד ליאז' ככישלון למרות שסיים רק במקום השני ולא זכה באליפות בגלל הקיזוז.
מבחינת המספרים - 48.61 אחוזי הצלחה בליגה הבלגית הם לא דבר שאפשר להתעלם ממנו.
לא מעט פרשנים, שדרים ואוהדים מנתחים את יכולות האימון של לוזון כאילו ראו את משחקיהן של סטנדרד וצ'רלטון אתלטיק מהצ'מפיונשיפ. מי שבאמת טרח לחפש שידור אינטרנטי ראה משמעת טקטית ברמה גבוהה, מוכנות שיא והבנה של המשחק המודרני.
אולי הזלזול בלוזון נובע מאישיותו הקפריזית והלא מעונבת, אך אני סבור שלא מדובר במשהו שלילי בהכרח. התשוקה שלו למשחק, הרצון לנצח בכל מחיר וחוסר הפחד, הם בדיוק הדברים שחסרים לנבחרת ולשחקניה האנמיים. מתי בפעם האחרונה ראיתם אותם עם אש בעיניים וסכין בין השיניים? תהיו בטוחים שעם לוזון כל שחקן יעלה כך למגרש, ומי שלא - לא ילבש את המדים הלאומיים.
לוזון צבר ניסיון והתפתח למאמן ברמה אירופית, ובשילוב הבנת השחקן הישראלי והמנטליות הספורטיבית - הוא המועמד הראוי ביותר לנבחרת. תחסכו לי את ועדת איתור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו