בית המשפט העליון הוא מוסד חשוב ביותר בהגנה על הדמוקרטיה הישראלית. הוא נותר עוגן מוסדי מוסכם בחברה שלאחר טראומת מלחמת יום כיפור איבדה אמון במוסדות שלטוניים אחרים. שופטיו ישרי דרך ונקיי כפיים. לאמירה "יש שופטים בירושלים" משמעות תודעתית עמוקה אצל כל אזרח במדינה. עם זאת, גם בית המשפט העליון אינו חסין מביקורת, בייחוד ביקורת שמקורה בדאגה לתדמיתו ולמעמדו של המוסד, ששואב את כוחו מאמון הציבור. במדינה דמוקרטית אין לבית המשפט חרב וארנק.
בית המשפט העליון בישראל חיוני לכל אזרח ואל לה לכנסת לפגוע בו. עם זאת, בו בזמן חובה על בית המשפט העליון להיזהר שבעתיים שלא להפוך כלי שרת בידי אליטות פוליטיות וחברתיות כושלות שלא הצליחו בהתמודדות בקלפי או בשוק הדעות הפתוח. כל מי שראה את צהלות השמחה ודמעות ההתרגשות של דוברי השמאל הניאו־סוציאליסטי לאחר הפסיקה על מתווה הגז, הבין חיש מהר שמדובר בפוליטיקה ולא באמת בסוגיות משפטיות עקרוניות.
מעמד בית המשפט בירידה מתמשכת יותר משני עשורים. בעיקר משום שאזרחים רבים סבורים שבית המשפט ירד לתוך שדה המערכה הפוליטי, ובמקום להגן על זכויות המיעוטים בחברה הוא הפך להיות מעוזם ומבצרם של חברי כנסת וארגונים פוליטיים, שמתעטפים באצטלה ערכית, טהרנית ומוסרנית, ומנסים להשיג באמצעות בית המשפט את שלא הצליחו להגשים בדרכים דמוקרטיות בכנסת.
במקצוע השפיטה מובלע קושי אימננטי שמקורו בצורך למצוא את האיזון הראוי בין שפע הסמכויות שיש לשופטים לבין ההשלמה וההכרה במגבלות הנחוצות בהפעלת הכוח. לרשות השופטת נדרשת רגישות מיוחדת ללגיטימיות פעולותיה, במיוחד כאשר לה עצמה נתונה הסמכות לקבוע את הלגיטימיות של כל רשויות המדינה.
הריסון השיפוטי הכרחי לבית המשפט. על השופט לנתק את עצמו מתפיסותיו על היפה והטוב, להתעלם מהאידיאולוגיה האישית שלו ותפיסת עולמו, להיות קשוב לרחשי לב האומה ולהכיר בעובדה שאזרחי המדינה בחרו מרצונם החופשי את הנהגתם. בית משפט שמנסה להנהיג ולהוביל את החברה יגלה שבכך נוצר מתח בינו ובין סביבתו, ובמורד המדרון החלקלק יתברר שהציבור שהוא אמור לשרת התנתק ממנו. כל מי שיבדוק את פסיקות בית המשפט העליון בסוגיות חוקתיות יגלה שבמקרים רבים הןמבוססות על השקפת עולמם של השופטים.
עשרות שנים, מאז הקמת המדינה ועד אמצע שנות ה־80, היה בית המשפט העליון קשוב לדופק החברה, ער לחוסנה ולחולשותיה מתוך אמונה כי השופטים לוקחים חלק בהגשמת חזון ציוני גדול. השופטים נהגו יראת כבוד כלפי הנהגתם המדינית והכלכלית של האבות המייסדים, ולא חשו את עצמם כשווי ערך להנהגה הנבחרת. מידת הריסון והאיפוק היתה מובלעת בפסיקתם. אם יש משמעות עדכנית לאמירה "השיבה שופטינו כבראשונה", מדובר בחזרה אל האיזון והריסון ההכרחיים לשופטים כעת יותר מתמיד.
