הנוסחה של טומי לפיד

היו שכינוהו "אפרים קישון לעניים", והיה בזה משהו. לא שהיה חסר כישרון, אבל אפרים קישון הוא בוודאי לא היה. כילד בשואה, בהונגריה, עברו עליו חוויות קשות מאוד, וכל חייו ידע להעריך את קיומה של ישראל כקולטת עלייה וכבית לעם היהודי. הוא היה שמרן וליברל, חילוני למופת, עיתונאי ועורך, כתב שנים רבות ב"מעריב", ערך את עיתון הנשים "את", ובמשך תקופה מסוימת גם ניהל את רשות השידור. את שמו הגלותי, טומי למפל, החליף בשם יוסף לפיד.

בגיל 62, כשכבר החל, מן הסתם, לחשב את דרכו לפרישה, נקרתה בפניו ההזדמנות להצטרף לפאנל הקבוע של "פופוליטיקה", תוכנית טלוויזיה אקטואלית, שייחודה היה עידוד המשתתפים להיכנס זה לדברי זה, לקרוא קריאות ביניים ולצאת מגדרם. היתה זו התוכנית הפופולרית האחרונה של הערוץ הראשון, והיא שודרה בו עד שהועברה לערוץ השני ב־1998.

כמעט שש שנים השתתף בה לפיד, לצד חברי פאנל אחרים, כשהוא נותן דרור לאופיו העצבני. הוא נתן "שואו" שהטיל צל על מנחי התוכנית ומשתתפיה האחרים. אנשים צפו בתוכנית כדי לראות איך הוא "קורע" את המרואיינים, מבקר אותם אישית, סותר את דבריהם, ולאו דווקא כדי לשמוע את דבריהם של השרים וחברי הכנסת, שעמדו בתור כדי להופיע ב"פופוליטיקה". האיש הרע של המסך הקטן הפך פופולרי מאוד, וידע להתנפל על החרדים, על הערבים, על השמאלנים, ולפעמים גם על הימנים. 

לעיתים הפתיע בביקורת שלו על מרואייניו, ולעיתים הפתיע עוד יותר כאשר תמך בדעותיהם. הוא עצמו הופתע, בלי ספק, מן הפופולריות שצבר בזכות לשונו המשוחררת וכעסו המתמיד, ומפלגת "שינוי" המקרטעת, אשר החילוניות היתה דגלה העיקרי, הציעה לו, במהלך מבריק וציני, לעמוד בראשה. עכשיו היתה לו עדנה, הוא העמיד את הכעס והעוינות לרשותה של הפוליטיקה האמיתית. "שינוי" זכתה בשישה מנדטים.

 

"הבוס האמיתי"

הצלחתו הגדולה יותר של לפיד היתה תחילת הסוף. בבחירות 2003 זכתה "שינוי" ב־15 מנדטים, כשהעוינות לחרדים מהווה את הדלק העיקרי לדהירתה. לפיד הצטרף לממשלת הליכוד בראשות אריאל שרון, לא קידם שום נושא הקשור במסר המרכזי שלו באשר להפרדה בין דת ומדינה, ולאחר פחות משנתיים נטש את הממשלה, ומפלגתו התפרקה והתאיידה לנגד עיניו. בבחירות הבאות כבר לא נותר ממנה זכר.

דונלד טראמפ אינו תאומו הזהה של לפיד, אבל הוא מזכיר אותו מאוד. בן של קבלן וממשיך דרכו בעסק, חי חיים ראוותניים מאוד, כתב ספרים על הצלחה בעסקים, פשט רגל פעמים אחדות - ובעל לשון משוחררת. הפוליטיקה פיתתה אותו, למרות שאף פעם לא נחת בשום צד של המפה. הוא הספיק להיות רפורמי, עצמאי, דמוקרט ורפובליקני, אבל חייו השתנו ב־2004. 

רשת NBC הזמינה אותו להפיק ולארח תוכנית ריאליטי בשם "המתמחה", והוא היה שם ב"מיטבו" - זועם וכועס, קצר רוח ו"בוס אמיתי". המתמחים שלא זכו לעלות משלב לשלב, זכו לשמוע מפיו את המשפט הקצר והקטלני: "you are fired" (אתה מפוטר!), ואמריקה התאהבה באיש הבוטה והגס הזה, הקובע את גורלם של אנשים במחי פה. 

כל בית באמריקה הכיר את טראמפ. תוכניות טלוויזיה במתכונת דומה הועתקו למקומות רבים אחרים בעולם, כולל כאן אצלנו. הצופים שמחו לראות את האיש הבטוח בעצמו, היודע את אשר לפניו, שאינו חושש לפגוע במישהו ואינו נשמע לכללי הנאותות הפוליטית. הוא היה פופולרי, ואמר לעצמו - אם שחקן בינוני כמו רונלד רייגן היה יכול להיות נשיא בשתי תקופות כהונה - למה לא אני?

הפופולריות הפתיעה, בלי ספק, גם אותו־עצמו. מה שהחל כאפיזודה, הפך להיות עובדה: הוא המנצח הגדול בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית. התחזית השמרנית אומרת כי רק אירוע דרמטי ימנע ממנו להיות המועמד הרפובליקני לנשיאות, וכי סיכוייו להיות הנשיא האמריקני הבא גדולים מאלה של הילארי קלינטון. 

 

מוחאים לו כפיים, תמיד

החרדים של יוסף לפיד הם הזרים של דונלד טראמפ. כל הזרים. המהגרים ממקסיקו, הפליטים מן המזרח התיכון וכל המוסלמים. ומי שנדמה היה לו כי ההתבטאויות של טרמאפ ייבלמו עם הפיכתו למועמד מוביל, טועה. יש לו משהו חדש להגיד בכל שבוע, כיוון שלצד הזרים הוא אינו חוסך את שבט לשונו גם מן הנשים וממגזרים אחרים באוכלוסייה. 

יש אוזניים שרוצות לשמוע את ההשתלחות הבאה שלו. הציבור הרפובליקני צופה במירוץ שלו לנשיאות כבתוכנית הריאליטי החדשה שלו, ממתין לדברי הבלע הבאים שלו ומוחא לו כפיים. טראמפ עצמו הבין את הקלות הבלתי נסבלת של ההשנאה, ואין לו שום בעיה להקדיש את דבריו, בכל פעם, להשנאת זרים מסוג אחר, לקול מצהלות המעריצים. 

כאשר אמר, לא מכבר, כי אילו היה יורה למוות בעובר אורח בשדרה החמישית, אנשים היו מוחאים לו כפיים, חשף את ההסבר להתנהגותו: הוא הגיע למסקנה כי הילדים בכיתה ימחאו כפיים לכל תעלול שיעשה ילד הפרא למורה, וכי השמיים הם גבול התעלולים שלו.

וזה לא שיש לו תוכנית מסודרת באיזשהו תחום. ממש כמו לפיד. המסר העיקרי שלו הוא: אני עשיר הרבה יותר ממה שמייחסים לי "פורבס" ועיתונים אחרים, איני זקוק לשום תומך עשיר. אני סיפור הצלחה לא נורמלי בתחומים שבהם אני עוסק - בנייה והימורים - וכל מה שעלי לעשות הוא להעתיק את ההצלחות שלי לתחום הפוליטי, תוך כדי שימוש ביד קשה. גם בעניין שלנו יש לו עמדה, ואפילו "פתרון". כששאלו אותו כיצד יפתור את הסכסוך המזרח־תיכוני, הסביר כי כאשר יהיה נשיא, יושיב את הצדדים, ויפתור את הבעיה...

יש כבר פרשנויות לא מעטות המנחמות אותנו בהערכה שמדובר בשחקן שהבין את נוסחת ההיבחרות, וכי לאחר שיושבע למנהיג העולם החופשי, הוא ישחק את תפקיד הנשיא השקול והאחראי. יכול להיות. אבל גם יכול להיות שלא. ההימור גדול מדי. היחידים שעדיין יכולים לפעול הם בכירי המפלגה הרפובליקנית. עליה להשאיר במירוץ את מתחריו, לנסות למנוע באמצעותם רוב לטראמפ בוועידה, ובמצב זה - להביא לכך שמועמד אחר ייבחר במהלך הוועידה הרפובליקנית בקיץ. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו