חוק האופניים: הזדמנות חברתית

"אני רוצה לרכוב על האופניים שלי, היכן שאני רוצה..." שר סולנה האגדי של להקת קווין, פרדי מרקורי, בלהיט "אופני מירוץ" מ־1978. הוא לא ידע שכעבור ארבעה עשורים שורה זאת תהפוך בישראל למחלוקת; לחוק שנלחם בתופעת האופניים החשמליים, אלה שהפכו את הרחובות בישראל לג'ונגל, תוך שהם חוצים את המהירות המותרת ולעיתים גם את רגלו של הולך רגל תמים.

מכת המדינה המתגלגלת הזאת, שהפכה הליכה על המדרכה או טיול בפארק לסכנה, תפסה לבסוף כותרת גדולה מספיק כדי שבמשרד התחבורה יתעוררו ויחליטו להוציא את האוויר מהגלגלים שעלו עד היום בכמה פציעות, חלקן לא פשוטות. קשיש בן 85 אף שילם בחייו לאחר שנער ממונע התנגש בו. 

נכון, את האופניים האלה נמשיך לראות סביבנו, מסכנים הולכי רגל ואת הרוכבים עצמם, אבל לפחות כעת נמתח גבול - חוק שמתיר רק לבני 16 ומעלה להתנייד עליהם ככל שיחפצו (ומגיל 14 בשבילי אופניים מסומנים בלבד) - ושאמור להניח על כתפי המדוושים אחריות לבטיחותם שלהם ולזו של הסביבה.

היו צריכים לעשות זאת מזמן, ואולי אף לחזור לשיטה שהיתה נהוגה עד לשנות ה־70, שבה בעלי אופניים היו נרשמים בעירייה ומקבלים מספר רישוי, אבל גם הצעד הראשון שנעשה מתקבל על הדעת. כעת יש לספק לחוק זה כלים לטפל במי שיעברו עליו. כוח האדם שיוקצה למשימה יעמוד בפני משימה לא פשוטה - כשמחד גיסא יהיה עליו להיות גמיש במידה שלא תיצור אנטי, ומאידך גיסא להיות קפדן מספיק כדי שלחוק הזה יהיו שיניים. 

יצירת הרתעה, לצד הבנה מצד "העבריינים" (הרוכבים הפרועים, כמו גם הקטינים שמתחת לגיל המותר לרכיבה), אפשרית, אבל כאן נכנסים לתמונה המבוגרים. עם כל הכבוד לשר התחבורה ולחוק, החינוך מתחיל מהבית, ומי שיכול לקנות את הצעצוע היקר הזה לילדיו יכול גם להיות הקו הראשון והמשמעותי באכיפה. קוראים לזה אחריות, זו שברח ממנה אותו נער שגרם למותו של אותו קשיש, עת נמלט מזירת התאונה אל מתחת לכנפי הוריו. אלה, שבחרו להסתיר את "המלאך" שלהם, לימדו אותו שיעור גרוע - איך להיות הישראלי המכוער כבר מגיל טיפש עשרה. טיפשות ופספוס גדול.

יישום החוק הוא באחריותנו כחברה. רבים מאיתנו מתלוננים כמעט על כל דבר, אבל כשמגיעה לפתחנו הצרה, ואיתה ההזדמנות להשפיע בצורה חיובית על ידי תיקון העוול, אנו קוברים אותה. אנו זורקים מבטים ב־360 מעלות, מוודאים כי איש לא הבחין בטעות שלנו, בורחים וממשיכים הלאה, כאילו לא אירע דבר.

אז די, נמאס. אין סיבה שצעידה ברחוב תהפוך למבחן אינסטינקטים, שבו עלי למשוך ולמלט ברגע האחרון את ילדיי מפני רוכב שבטוח שהמדרכה בבעלותו. גם איני מעוניין לשם כך לבעוט ברוכב האנוכי ולהביאו למצב אנכי, שיאחד אותו עם אבני השפה - אף שהוא ראוי לתגובה כזאת.

אז בארבעת החודשים הקרובים, עד שהחוק ייכנס במלואו לתוקף, יש לנו הזדמנות להוכיח שאנחנו חברה אכפתית וחושבת, שלא צריכה חוקים שיכפו עלינו לעשות את מה שצריך להיות מובן מאליו - "ואהבת לרעך כמוך".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו