זהירות, גול עצמי לפניך

חוק שיוביל להדחת חברי כנסת - ומכוון בימים אלה לרשימה המשותפת - סופו לפגוע במי שחוקק אותו • זוכרים איך ליברמן רצה לפגוע במפלגות הערביות בהעלאת אחוז החסימה? • התוצאה היתה רשימה משותפת, וגדולה 

החוק שיאפשר לרוב מיוחד בכנסת להדיח מן הכנסת את חבריה, מנוגד לעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים, גם אם מישהו יאתר תקדים שנחקק, בנסיבות מסוימות, במדינה אחרת במאה אחרת, ואיש לא טרח לבטלו, משום שאיש לא העלה על דעתו לממש את החוק הדרקוני הזה מעולם. הפרשה העגומה שהתרחשה בפרלמנט המצרי, כאשר חברי הפרלמנט הדיחו את עמיתם בשל פגישה עם שגריר ישראל בקהיר, רק מראה לנו באילו משטרים נעשים מעשים שכאלה. אנחנו נחרדים מן התמונה הזו, בלי להבין שכך בדיוק יראו גם אותנו אם, חלילה, יחוקק חוק שכזה.

לפני כשנתיים השקיע אביגדור ליברמן מאמצים גדולים כדי להבטיח את ה"משילות" בישראל, והמאמץ העיקרי כוון להעלאת אחוז החסימה. ההצעה המקורית היתה העלאתו ל־4% (בסופו של דבר הוחלט על 3.25%). ב־17 במאי 2013 הטרדתי את קוראי הטור הזה בטענה שמי שמבקש לשנות את השיטה כדי להשיג מטרה פוליטית, עלול למצוא עצמו משיג את המטרה ההפוכה. 

הרי זה כבר קרה אינספור פעמים בעבר, ולכן הדגשתי שהעלאת אחוז החסימה אינה בלתי דמוקרטית, וכעיקרון - הייתי תומך בה, אלמלא נועדה למנוע מכל הסיעות הערביות שנבחרו לכנסת הקודמת להיבחר מחדש, כיוון שאף אחת מהן לא הגיעה לרף ארבעת האחוזים.

כתבתי שלא תהיה למפלגות הערביות ברירה אלא לרוץ במסגרת סיעה משותפת, למרות ההבדלים האידיאולוגיים הגדולים בין הגורמים הקומוניסטיים, הדתיים והלאומניים. הוספתי: "מערך של מפלגות ערביות לא יהיה רק פתרון טכני לעבור את אחוז החסימה; מפלגות הרצות יחדיו לבחירות נוטות להישאר ביחד... משום שהמתח ביניהן יורד, והן מבינות את היתרון שבכוח המשותף (למשל - השתתפות בוועדות חשובות בכנסת, אשר - עד כה - כמעט לא הגיעו אליהן). 

"חזית ערבית משותפת, שתמנה - מן הכנסת הבאה (הכוונה לזו שנבחרה בינתיים; י"ב) - 12 מנדטים לפחות, תזדקק למכנה משותף, והמכנה המשותף הזה יהיה לאומני. הוא לא יוכל להיות קומוניסטי וגם לא איסלאמיסטי. כוח ערבי לאומני בכנסת ישפוך שמן על מדורת האיבה בין העמים, גם אם אין זו מטרת מציעי החוק, וגם אם לא תהיה זו מטרת המפלגות שיתמזגו".

אינני יודע מה חושב לו ליברמן כיום על כך שהקים במו ידיו את הרשימה הערבית המשותפת, אבל אני סומך עליו שכבר מצא לעצמו הסבר המניח את דעתו. מבחינת המערכת הפוליטית הישראלית, דחיקת הערבים בישראל לפינה שבה הם נאלצים להקים מסגרת פוליטית הנובעת רק מכך שהם ערבים, היא נזק גדול מאוד לדמוקרטיה שלנו. ייתכן שיהיה קשה, בעתיד, לבטלו, ממש כשם שהבחירה הישירה לראשות הממשלה חיזקה את המפלגות הסקטוריאליות, ואלו נותרו חזקות גם לאחר שהשיטה בוטלה.

 

נחרצות מדאיגה

אני לא הסתכנתי בנבואה כאשר כתבתי מה שכתבתי שנה ועשרה חודשים לפני הבחירות האחרונות לכנסת. פשוט זכרתי את התקדימים, כשהתקדים הברור ביותר היה שינוי שיטת הבחירות לכנסת, כך שראש הממשלה ייבחר ישירות על ידי העם ולא על ידי הכנסת. 

הכוונה שעמדה מאחורי השיטה, שאושרה על ידי הכנסת ב־1992, היתה להבטיח את יציבות הממשלה, למנוע את נפילת ראש הממשלה בהצבעת אי־אמון אלא במקרי קיצון, ולקבוע, מייד עם קבלת תוצאות הבחירות, מיהו ראש הממשלה, ללא מקח וממכר בין סיעות הכנסת.

מי שדחף מאוד להצעה הזו היה שמעון פרס, בתפקידו כראש האופוזיציה, בדיונים פנימיים במפלגת העבודה. כאשר כמה מעמיתיו במפלגת העבודה חלקו על התלהבותו, הסביר כי מניעיו הם שילוב של רצון להבטיח יציבות שלטונית, ושל הערכתו כי רק הבחירה הישירה תוכל להביא את מועמד מפלגת העבודה לשלטון (מתוך הערכה כי רק כך יוכלו להצביע עבורו ערבים וחרדים, אשר במעטפה השנייה יצביעו בעד מפלגותיהם הסקטוריאליות). 

הוא ציטט את נשיא צרפת לשעבר, פרנסואה מיטראן, שאמר לו כי רק שינוי שיטת הבחירות בצרפת לבחירתו הישירה של הנשיא על ידי העם (שינוי שנעשה ביוזמתו של הגנרל שארל דה גול, עם הקמת הרפובליקה החמישית), הוא שאיפשר לסוציאליסט להיבחר לנשיא הרפובליקה. 

אני זוכר ישיבות ארוכות שבהן אנשים כשר לשעבר משה שחל וכותב השורות הללו, ניסו לשכנע את פרס ואת יצחק רבין (שהשתכנע, באורח נדיר, מטיעוני פרס, והצטרף למאמץ של מפלגת העבודה לשנות את השיטה), שהשינוי יזיק למערכת, וכי מבחינה פוליטית הוא עלול להיות סוג של גול עצמי.

העניין הובא להכרעה במוסדות המפלגה. אנחנו, המתנגדים, נפלנו כזבובים, והוחלט על משמעת סיעתית. בסיעת העבודה נשמרה המשמעת, וכולנו הצבענו בעד שינוי שכמה מאיתנו הסתייגו ממנו, ואילו בסיעת הליכוד הופרה המשמעת הסיעתית להצביע נגד השינוי, על ידי בנימין נתניהו, שהעניק, בהצבעתו, רוב של אחד לשינוי השיטה. 

הסוף ידוע: בפעם הראשונה שבה הופעלה השיטה החדשה, ניצח נתניהו את פרס בהפרש של אחוז אחד. לעומת זאת, בבחירות לכנסת, שנערכו באותו היום, קיבלה מפלגת העבודה 34 מנדטים, לעומת 32 שקיבל הליכוד, ולא היה זה מן הנמנע עבורה להקים ממשלה אילו נותרה השיטה הקודמת על כנה. חלפו תשע שנים עד אשר הצלחנו להחזיר את הגלגל לאחור, וזה לא היה קורה בלי דחיפתו האחרונה של ראש הממשלה החדש, אריק שרון, שהבין כי השיטה עלולה להיות, כאמור, גול עצמי.

הנחרצות לחוקק את החוק שיאפשר את הדחתם של חברי הכנסת מדאיגה אותי. למרות שגם חוק זה נועד לדחוק את רגלי הערבים בכנסת, איני מאמין שבאיזו קונסטלציה שהיא יודח חבר כנסת ערבי מכהן. אם יקרה דבר כזה, יצטרכו כל חבריי הערבים בכנסת להתפטר (גם אם לא יזדהו כלל עם המעשה שיוביל לפיטוריו של אותו ח"כ). 

במצב כזה הכנסת תישאר, בפעם הראשונה בתולדותיה, בלי ערבים, וישראל תוכל להכריז עד מחרתיים שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. כאשר יוזמי החוק יתחרטו על חקיקתם, משום שיגרום להדחת מי שהם רוצים ביקרו, זה עלול להיות מאוחר מדי. ראו הוזהרתם.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו