הפתגם "תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים" לא עמד לזכותנו ביחסינו עם ארה"ב ומדינות המערב. הפלשתינים ותחנות השידור שלא אוהדות אותנו דאגו להפיץ תמונות טובות יותר. את התמונה של חיילים עם נשק מול נערה פלשתינית עם מספריים קשה לתרגם כאיום קיומי. אין תמונה שיודעת לתאר שנאה וכוונות טרור רעות. אפילו השפעת הכישלון של המודיעין האסטרטגי המערבי במלחמה בעיראק גברה על האיום שהתנוסס מתמונות מתקני העשרת האורניום באיראן. ככה זה כשאתה מפחד לנצח והכישלון מהדהד - אתה מוכן להאמין אפילו לדוברי פרסית שמבטיחים לך שמתקני הגרעין הם לצורכי אנרגיה פנימית, ואפילו תמונה של טילי שיוט איראניים חדשים, שעליהם כתוב כי הם מיועדים לחסל את ישראל, לא ישכנעו.
המערב בכלל והאמריקנים בפרט לא מבינים ערבית, זה לא חדש. אירועי הטרור בארה"ב והתקפות הטרור באירופה במהלך 15 השנים האחרונות לא תורגמו על ידי מנהיגי המערב כאיום. גם הם ראו בזה טרור של יחידים, לא מעבר לזה. הם מוכי תדהמה וכואבים רק כשריח אבק השריפה ממלא את רחובותיהם, וגם אז הם מתמקדים באירוע עצמו ולא מביטים מעבר לפינת הרחוב שבו אירע.
קשה להם להודות, אבל מישהו צריך להזכיר למערב כי דאעש הוא תוצר של אותן פעולות צבאיות חסרות הבנה אסטרטגית שנכשלו בעיראק, באפגניסטן ובלוב. מישהו היה צריך לנער אותם משיכרון ההצלחה המדומה כשאובאמה התייצב מול המצלמות והודיע על חיסולו של אוסאמה בן לאדן. הם לא הבינו כי חיסולו של מנהיג אינו מביא את בשורת השלום המיוחלת. המלחמה בטרור הג'יהאד האיסלאמי לא תלויה באיש אחד. היא רוח שאותה צריך לדכא ביוזמה ובנחישות. במעשים, לא בדיבורים.
אי ההסכמות בינינו לבין האמריקנים - יש שיאמרו חוסר התקשורת בין המנהיגים - גרמו לממשל האמריקני ולעומד בראשו לבחון באמצעות תמונות סובייקטיביות את הצורך בסיוע צבאי לישראל.
אולי ביקורו של סגן הנשיא ג'ו ביידן בסמיכות לרצף התקפות הטרור, שבהן נרצח גם אזרח אמריקני, יצליח לחדור את מסך האטימות שיצרו התמונות ומתק השפתיים הפלשתיניים והאיראניים. אולי דווקא השהות הקצרה בישראל תאפשר לביידן להבין שאנחנו לא הבעיה. להפך, אנחנו חלק משמעותי מאוד בפתרון הבעיה שנוצרה סביבנו, לאו דווקא באשמתנו. אולי המדינות הערביות יצליחו לשכנע את ארה"ב כי ישראל חזקה זה מה שהמזרח התיכון צריך כדי להרתיע וכדי לתת מענה לימים שבהם ההרתעה תכרע תחת הקיצוניות האיסלאמית המאיימת על כולנו. כדי לשמור על בועת השפיות הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, לא די בחיבוקים ובהבעת הבנה. לדיפלומטיה יש סיכוי רק במקום שבו ברור מי מכתיב את התנאים ומוכן להגן עליהם בכוח.
לא כולם מסכימים עם דרכה של הממשלה. לגיטימי. אבל שלא נטעה - מי שאשם במלחמת ההתשה הטרוריסטית העוברת עלינו, מי שחופר מנהרות, ממלא את מצבורי הרקטות ומתכנן את הפיגועים הבאים הם חמאס, הג'יהאד והרוח הגבית של אבו מאזן. לא הממשלה.
חלק מאיתנו משוכנע כי הסנקציות האמריקניות על איראן ימנעו את התגרענותה. מה אם הם טועים? מי ייתן מענה לאיום אם הוא יתממש? לנו אסור לקחת סיכונים, לנו לא יהיה מועד ב'. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, חייבים להציג חזית אחת נחושה ולהסביר לאמריקנים כי הסיוע הביטחוני אמנם בא לידי ביטוי בכסף, אך הסיוע מבטא משהו עמוק יותר - הוא מבטא הבנה לאיום שבו נתון העולם החופשי, הוא מבטא שיתוף פעולה בהיערכות להכרעת האיום מתוך יוזמה ולא מתוך התרפסות.
אם הם לא יבינו זאת, אם הם זקוקים לעוד קצינים אמריקנים שנרצחים ברחובות יפו כדי להשתכנע, אני מוותר על הסיוע. זה לא יהיה פשוט, אבל לפחות נדע מי באמת ידיד ומי לא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו