היום הוא יום האישה הבינלאומי, יום האמא הבינלאומי ויום האנושות הבינלאומי. זהו בדיוק הזמן הנכון לתת לבני ציפר, פובליציסט עיתון "הארץ", את מה שהוא ביקש ולגנות את מאמרו הפרובוקטיבי, שגובל בקריאה למעשים פליליים, שפורסם ביום שישי האחרון בעיתון לאנשים חושבים.
במאמרו כותב ציפר כי אנו, הנשים הכנועות, בנינו ובנותינו, אמורים "להקריב" את עצמנו לבני הגזע העליון: האמנים והיוצרים, שרובם ככולם גברים. אנחנו צריכות להיות אלה שישלמו את המחיר עבור אמנותם הנשגבת, בכך שחוקי המוסר אשר חלים עלינו, לא יחולו עליהם; אנו, האנשים הנחותים, אמורים למלא את משאלותיהם, סטיותיהם, ולתת להם את מלוא הלגיטימציה לחיות חיים בוהמיים, פרועים, משולחי רסן. העיקר שלא יהיה משעמם.
מאמרו של בני ציפר הוא חרפה לאיש וחרפה לעיתון שהסכים לפרסמו בעבור חופן אחוזי רייטינג. אין שום צידוק לכך שצריך להקריב קטינים וקטינות, ילדים וילדות ונשים בכלל, דהיינו, בני אדם, לטובת, סיפוק יצריו של אדם אחר. דווקא בתקופה זו, שבה אנו שומעים חדשות לבקרים על פרשיות מין וניצול בכל שכבות האוכלוסייה - מפדופילים ברשת דרך ניצבים במשטרה, ועד הפירסומים סביב אביו של אייל גולן והזמר עצמו, שלא הוגש נגדו כתב־אישום, אך הראיון עמו הותיר אי־נוחות רבה - ועליו ציפר מגן באופן תמוה.
ציפר ועיתונו חצו כל גבול וקו אדום כדי לזכות בקצת "צומי". מתן במה למאמר מסוג זה הוא לא דמוקרטיה במיטבה כפי שעיתון "הארץ" מתיימר להציג, וכפי שהתיימר להציג במחזה העוועים שכונה "ועידת התרבות" שבה היה הכל חוץ מתרבות, אלא מתן לגיטימציה לאלימות מינית כלפי נשים וגברים, נערים ונערות, ילדים וילדות. כדאי שכולנו נחזור קצת לשיגרה הברוכה ולטעם הטוב. כי לפעמים שעמום היא לא מילה גסה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו