שניים אוחזין

גם אם טראמפ יזכה במינוי הנכסף למועמד המפלגה, לא ברור אם זה יפיג את הספקות באשר למידת יכולתו להנהיג את ארה"ב • והילארי קלינטון מוכיחה שגם אותה אי אפשר לבלום בדרך לשלב הבא

"יום שלישי הגדול" היה אכן יום ההכרעה בהתמודדות על המינוי הדמוקרטי. למרות ניצחונותיו של הסנאטור ברני סנדרס בלא פחות מארבעה מאחזים ליברליים, העובדה שיריבתו הילארי קלינטון זכתה בניצחונות גורפים כמעט בכל מדינות הדרום, ובתוך כך נפל גם לחיקה, באחוזים גבוהים במיוחד, קולם של השחורים וההיספנים, סיפקה הוכחה ניצחת לעוצמתה האלקטורלית שאינה ניתנת עוד לכאורה לבלימה בעונת הפריימריז.

בו בזמן נותר סנדרס כלוא בתוככי מתחם סגור ומגודר, שממנו לא הצליח לפרוץ כדי להרחיב את מוטת השפעתו. ואכן, למעט בסיס תמיכתו המקורי בריכוזים של מצביעים לבנים, צעירים ברובם ומתקני עולם בחזונם, נותר הסנאטור הקשיש מוורמונט מנותק ממאגרים רחבים של מצביעים דמוקרטים, ובכללם נציגי המעמד הבינוני כמו גם מגזר הדור השלישי, שהעניקו לקלינטון נדבכים נוספים של תמיכה בלתי מתפשרת.

מזכירת המדינה לשעבר פוסעת עתה בנתיב סלול היטב המוביל למינוי הבלתי נמנע. זאת, כמובן, בהנחה שגורמים ואילוצים חיצוניים (דוגמת כתב אישום פלילי אפשרי בפרשת האי־מיילים) לא יציבו מהמורות וקשיים במסלול התקדמותה. יתרה מזאת, למרות שהעימות שהתחולל בין קלינטון לסנדרס היה נוקב ולעיתים אף חריף, הוא לא טמן בחובו את הסכנה של גלישה לקיטוב ולשסע פנימי. נהפוך הוא: מייד כשהתבשרה על ניצחונה הכולל השבוע, פנתה קלינטון לקהל תומכיו של יריבה מוורמונט במסר מפויס, שהיתה גלומה בו המחויבות לשלב במצעה גם חלק, לפחות, מעקרונות היסוד הליברליים שלהם במרחב הכלכלי והחברתי.

ואכן, מתקבל הרושם שהמחנה הדמוקרטי הפיק את לקחי הטראומה של 1968. בשנת בחירות זו פרץ קרע בלתי ניתן לאיחוי בין הזרם המרכזי שלה, שתמך במועמדותו לנשיאות של סגן הנשיא יוברט האמפרי, לבין האגף הליברלי של מתנגדי המשך המלחמה בווייטנאם, שהעניק את קולו ואהדתו לסנאטור ממינסוטה, יוג'ין מקארתי. למרות מאמציו של האמפרי לבדל ולנתק את עצמו ממורשתו הלוחמנית של נשיאו לינדון ג'ונסון, לא מחל לו מקארתי על תמיכתו הראשונית בהסלמת המערכה. התולדה הבלתי נמנעת מקרב איתנים זה היתה הרת אסון עבור המפלגה הדמוקרטית. לאחר העימות האלים, שפרץ בוועידת המפלגה בשיקגו בהשראתו של ראש העיר ריצ'רד דיילי, היה השבר הפנימי בגדר עובדה מוגמרת. וכך, בנובמבר 1968, נעדר הפלח הליברלי של המפלגה כמעט בשלמותו מן הקלפיות, ותרם בכך תרומה מכרעת לניצחונו של היריב הרפובליקני, ריצ'רד ניקסון. זאת, למרות שהמועמד העצמאי והגזעני, מושל אלבמה ג'ורג' ואלאס, שאב ממנו קולות אלקטורליים רבים במדינות הדרום.

הפעם, לעומת זאת, שונה התמונה בתכלית במחנה הדמוקרטי, וכל הסימנים מעידים על מאמץ להשכין שלום בית בין המנצחת לבין המנוצח עם שוך הקרבות. אם נפנה עתה את אלומת האור אל הרפובליקנים, נקבל תמונה שונה בתכלית. בניגוד לשאיפה לשמור על שלמות המפלגה הדמוקרטית, מצויה יריבתה הרפובליקנית בעיצומה של מלחמת אזרחים חסרת פשרות. לאחר שממסד המפלגה ויריביו של טראמפ למירוץ זיהו באיחור רב את מכלול הסיכונים הטמונים במועמדותו, הם התגייסו לפעולה.

ואולם, דא עקא שמנהיגות המפלגה (בעיקר בקרב המושלים וחברי הקונגרס) בחרה להעניק את תמיכתה לשניים מן המתמודדים מתוך תקווה - שהתבררה כמופרכת - שיצליחו לבלום את תנופת טראמפ. ואכן, גם ג'ב בוש, שפרש מהמירוץ, ומרקו רוביו, איכזבו קשות. לא זו בלבד שבוש הצטייר בציבור כאנמי וממלכתי מדי, שניסה ככל יכולתו להתרחק מן הקלחת הפוליטית הרותחת, אלא שהוא נמנע כמעט לחלוטין מלתקוף את המועמד המוביל. רוביו, לעומתו, הפשיל סוף סוף את שרווליו לאחר שהפך ליקיר הממסד, ויצא במתקפה חזיתית וחריפה מול האתגר שהציב מולו טראמפ.

ואולם, עד מהרה התברר שהתעמתות ישירה עם המיליארדר מניו יורק היתה בגדר מעט מדי ומאוחר מדי, שכן היא נתקלה בתגובה אגרסיבית ופוגענית, שהוכיחה שבמישור האלימות המילולית אין לטראמפ מתחרים. יתרה מזו, ההתכתשות בין השניים היתה לא יותר מאשר נדבך בודד בתוך מסכת של קטטות רחוב, שפרצו בין יריביו העיקריים של טראמפ לבין עצמם.

 

קרוז נותר בתמונה

גם כעת, לאחר שהתברר ב"יום שלישי הגדול" כי רוביו אינו אלא נמר של נייר, שלא היה מסוגל לנצח בשום מדינה למעט במינסוטה השולית, אין בכוונתו לפרוש מן המירוץ; הוא ממשיך במסעו חסר התוחלת להביא לשחיקת כוחו של טראמפ. גם הצלע השלישית במשולש לעומתי זה, הסנאטור מטקסס טד קרוז, נותר בתמונה. הגם שבניגוד לרוביו יש הצדקה להמשך מאבקו, שכן הוא רשם כבר לזכותו שלושה ניצחונות והוכיח שהוא מתמודד ראוי, בעיקר בקרב חוגים אוונגליסטיים. עם זאת, הוא מתקשה לפרוץ מעבר למעגל זה, ולהעביר מסרים משכנעים לקהלי יעד חילוניים, הנמנים עם הזרם המרכזי והמתון של המפלגה.

 

ניצבים על סף תהום

מבחינת המאבק הפנים־מפלגתי, המקבל אופי של השתלחויות אישיות, מתקרב המחנה הרפובליקני לתסריט האימים של שנת 1964, שבמהלכה פרץ קרע בין האגף האולטרה־שמרני בהנהגתו של מועמד המפלגה לנשיאות, הסנאטור מאריזונה בארי גולדווטר, לבין הזרם המרכזי והמתון במפלגה, שאותו הוביל מושל ניו יורק נלסון רוקפלר. התולדה של משבר זה היתה זהה לחלוטין למה שהתחולל במפלגה הדמוקרטית ארבע שנים מאוחר יותר. במילים אחרות, רבים מנציגי האגף הנאמן לרוקפלר החליטו לחצות את הקווים ותרמו בכך לניצחונו של הנשיא והמועמד הדמוקרטי לנשיאות, לינדון ג'ונסון.

גם היום, 52 שנים מאוחר יותר, ניצבים הרפובליקנים על סף תהום. מצד אחד, חרף סלידתו המופגנת של ממסד המפלגה מטראמפ, מרחב התמרון שלהם מצומצם, והאפשרות שינסו להריץ מועמד עצמאי הולכת ופוחתת. מצד שני, למרות הפופולריות שלו בקרב מצביעי הפריימריז הרפובליקנים, קיימים עדיין ספקות גדולים באשר ליכולתו של טראמפ - אם אכן ייבחר כמועמד המפלגה - למזער את הנזקים שגרם בהתבטאויותיו, שהיו נגועות במיזוגיניה ובהתייחסות משפילה למיעוטים אתניים.

בין היתר אמורים הדברים ביחס לקהילת המהגרים הבלתי חוקיים ממקסיקו, שאותה הגדיר ככנופיה של סוחרי סמים ואנסים, וביחס לנשיא אובאמה עצמו, שאותו הגדיר כאדם מנוכר לאתוס, למורשת ולנרטיב של ארה"ב, שלא ברור גם אם נולד על אדמתה. קשה להאמין שעל רקע אמירותיו, יצליח לקושש פלח משמעותי של הקול ההיספני והשחור, מה גם שלא מיהר להסתייג מן הגורמים החשוכים, הגזעניים והאלימים ביותר בשולי החברה האמריקנית, שהעניקו לו את תמיכתם.

סימן השאלה הקשור ליכולתו להיבחר מתעצם גם לנוכח הפופוליזם הוולגרי של מסריו בסוגיות חברתיות, כלכליות ואסטרטגיות. פופוליזם זה, המעוגן בפנייה לאוכלוסייה לבנה קשת יום ממעמד הצווארון הכחול, שטרם התאוששה מן המשבר הכלכלי שפקד את ארה"ב בשנת 2008, ורואה בוושינגטון את המקור למצוקתם המתמשכת, לובש אופי לוחמני כשמדובר בזירה הבינלאומית.

כך, למשל, הבטיח טראמפ להפציץ את שדות הנפט של עיראק (הנשלטים על ידי דאעש) גם אם הדבר יגביר את האנרכיה באזור בלי שיפגע בכוחו של הארגון הרצחני, להתעמת עם פוטין ולפתוח במלחמה כלכלית עם סין. אלה רק מקצת מהמלצותיו להשבת ארה"ב אל ימי הזוהר שלה. לית מאן דפליג שתמהיל זה של חיפוש אשמים לכל צרותיו של גוליבר האמריקני יחד עם לוחמנות ונכונות לפסוע על סף התהום, מטריד עמוקות לא רק את ממסד המפלגה, אלא גם נדבכים מרכזיים בקרבה, כמו גם מצביעים עצמאיים ודמוקרטים מאוכזבי אובאמה.

גם אם טראמפ יזכה במינוי הנכסף למועמד המפלגה, לא ברור אם יהיה בתפנית זו כדי להפיג את החששות באשר למידת יכולתו להנהיג את האומה האמריקנית. כיצד תתמודד אמריקה עם אתגר זה? ימים וחודשים יגידו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו