הנושא הזה מטריד. מטריד מאוד. כולם היו בניו: שרים, ראשי רשויות, אלופים, ניצבים, שופטים, רבנים, מחנכים. "אין אפוטרופוס לעריות", אמרו חז"ל. אבל לא אחת יש להן משרד, דרגות בכירות על הכותפות, דוברים, יחצנים ופרקליטים.
ככל שחולפות השנים והתופעה הופכת להיות נפוצה, כך היא מטרידה יותר. כמו, להבדיל, בנושא תאונות הדרכים, השיגרה - ואוי ל"שיגרה" מעין זו - מפסיקה לעורר את שימת הלב הראויה ועלולה להפוך חס ושלום לחלק מכותרות היום שאינן מעבר להצצה קלילה. איש לא ממש שם לב אליהן או משנה אורחותיו בעקבותיהן.
קשה להבין כיצד כל אותם מטרידים – שלפי מחקרים שונים רק שיעור קטן שלהם נחשף ומגיע לתודעת הציבור – אינם רואים במעשיהם כל פגם. לא לפני המעשה, לא בעת ביצועו ולא לאחריו. גם כשהם נתפסים בקלקלתם, הם לא תמיד מבינים מה הבעיה. והלוא כולם, או רובם, הם "אנשים נורמטיביים", מן היישוב, כמו השכן ממול והחבר לפלוגה או לעבודה מהחדר שליד.
גם תירוצים לא חסרים להם. "בסך הכל איזו הערה קטנה", "חיזור לגיטימי". או כמו בשיר על השר מונטיפיורי, "פה צביטה בלחי, ושמה הערה, ופה חיבוק במותן וליטוף של אהבה". אבל מה שהיה מותר, אולי, בימי השר מונטיפיורי אסור בימינו. וטוב שכך. אילו היה מדובר במישהו שהיה עושה מעשה דומה לנשותיהם, לאחיותיהם או לבנותיהם, הם היו מסוגלים להרוג אותו. אבל כשזה נוגע - תרתי משמע - אליהם ואל הכפופים להם, הכל מותר.
זה כמובן לא חייב להיות כך, אך זו המציאות. למותר לומר שעבירות מין לסוגיהן ולגוניהן שכיחות גם בחברות מסורתיות. אבל הורדה מאסיבית של חומות ומחיצות בין נשים וגברים, שינוי קוד הלבוש וההתנהגות וקיומה של חברה מעורבת במערכת החינוך, בצבא, בעבודה ובמקומות בילוי, הביאו עימם – לצד החיוב הרב שבהם - גם התרופפות מסוימת בברגים המוסריים והערכיים.
שלא תהיה טעות: האחריות מוטלת על המטריד. כפי שנקבע לא אחת גם בבתי המשפט, לבוש חושפני של אישה או התנהגות מינית מוחצנת מצידה אינם יכולים לשמש ולו ראשית צידוק למעשה ההטרדה. אבל החפצתו הברוטלית של גוף האישה, פעמים רבות כשהוא מעורטל למחצה ופרוש על פני עשרות מטרים של מודעות חוצות בערים ובדרכים והפיכתו כלי שרת בידם של פרסומאים תאבי בצע ומכירות, אינן תורמות ליחס המכבד שראוי לגברים לנהוג כלפיהן.
לצד המטרידים, שנושאים על שכמם את עיקר האחריות, גם החברה אינה פטורה מעריכת חשבון נפש בנושא מטריד זה. כך במיוחד כאשר מתברר למגינת הלב, פעם אחר פעם, שרבים ממעשי העבירה, או מהחשדות למעשים המגונים והמטרידים, היו ידועים לסביבה הקרובה, ולעיתים גם בחוג רחב ביותר של אנשים, גברים ונשים כאחד, אך לוו בקשר שתיקה מתמשך, ולא אחת גם בחיפוי, בטשטוש ובהסתרה.
שום חוק שבעולם לא יוכל למגר את התופעה כליל. גם החוק הישראלי המחמיר לא הצליח למגר את התופעה אלא רק להקטין את מימדיה. בסופו של דבר מדובר במהלך משולב, ערכי, חינוכי, חברתי ומשפטי, שאיש מאיתנו אינו פטור מעולו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו