כבר לא "הבית של החיילים" - או שלנו

בגל"צ משמרים את הבועה התל־אביבוצנטרית־אליטיסטית • החל מניסיון לצנזר תשדיר לציון עשור להתנתקות וכלה ב"אייטם" היוצא נגד ביקור חיילים בגני ילדים ביום הזיכרון • אז למי שייכת התחנה הצבאית?

רק 200 איש הגיעו בקיץ לכנס העצוב לציון עשור להתנתקות. כמה ימים קודם לכן ביקשו במרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, הגוף הממלכתי שהוקם מתוקף חוק ויזם את אירועי העשור, לפרסם את דבר הכנס בתשדיר קצר בגלי צה"ל. הסלוגן היה "כנס קטיף - חיים את העקירה". התשדיר נאסר לפרסום. למה? המילה עקירה היא מילה פוליטית, נאמר להם. מגורשי הגוש הדוויים, נושאי העקירה בבשרם, התבקשו על ידי קברניטי התחנה לשנות את שם הכנס ל"כנס קטיף - חיים את ההתנתקות". אבל הם לא יכלו להשתמש במילה הפוליטית, המכובסת, שטיאטאה אותם מבתיהם; התשדיר נגנז. 

שנה לפני כן נגנז תשדיר אחר, שקרא לציבור להגיע לאירוע סליחות שיתקיים "אם ירצה השם ביום שני אחרי ראש השנה". מפקדי גל"צ תבעו להסיר את המילים "אם ירצה השם", מכיוון שהן "נוגדות את אופי התחנה" (שאינו חופף כנראה לאופי המאזינים, דתיים מסורתיים וחילונים, יהודים וערבים, שביטוי היומיום הזה אינו צורם באוזניהם). למי שייכת התחנה הזאת? 

במארס 2012 מונה ירון דקל למפקד גל"צ, לקדנציה של ארבע שנים. למרות השמועות שטענו כי שר הביטחון יעלון מתכוון להאריך את כהונתו,  השר טרם הודיע אם יעשה זאת או ימנה לו מחליף. דקל אמנם פיזר הצהרות על צורך בגיוון תרבותי, אבל האיי־רובוט אכל את כולן: הרדיו היפואי שימר היטב את הבועה התל־אביבוצנטרית־אליטיסטית: החל בהגליית מגישי "המילה האחרונה" מכיסאותיהם ועד הסאגה האחרונה עם רזי ברקאי. צירופו של אראל סג"ל, סוכרייה לעם ישראל הכועס, נעשה בהסתבכות רגליים. 

לא יכול להיות ששני הכתבים היחידים במחלקת החדשות שמועסקים כאזרחים בשכר הם יותם ברגר ועידו בנבג'י, צעירים מוכשרים שהתגייסו למיקרופון הצה"לי ולסיקור הפוליטי של התחנה היישר מחברות ב"שלום עכשיו" (ברגר) ומנוער מרצ (בנבג'י). הבעיה היא לא שיש רזי ויש ברגר ובנבג'י - הבעיה היא שיש רק אותם. צה"ל הוא צבא העם, אבל שדריו הבכירים ועורכיו משתייכים לשבט קטנטן שחי על אי: אין בו ערבים, אין בו חרדים, לא ימין, לא עולים חדשים, לא פריפריה, בטח שלא מתנחלים. 

 

בתפריט הקבוע: התנגחות בימין

בתחנה הצבאית, שעולה למשלם המסים עשרות מיליונים בשנה ואמורה להיות "מכשיר לחינוך הנוער והעם", התרגלנו לשמוע את איש חמאס ריבחי רנטיסי, גם תוך כדי מלחמה, מכונה בפמיליאריות "ריבחי". בערוץ שמיועד להיות הבית של החיילים, איש לא מופתע כששעה שלמה מוקדשת לקמפיין סרבנות של 43 חותמים מיחידת 8200. "אתה כופר בתום הלב שלהם?" שאל רזי ברקאי, "מה צריך לעשות קצין שמגיע למסקנה שאנחנו עושים מעשים שדגל שחור של אי חוקיות מתנוסס מעליהם?" ואף אחד לא נופל מהרגליים כשמציינים בכבוד עשור ל"שוברים שתיקה".

לפני שבועיים התראיין שר פלשתיני אצל אסף ליברמן וכינה את חיילי צה"ל פושעי מלחמה. בכלל יש לתהות על הראיונות התדירים עם בכירים פלשתינים בימים של דם. ליברמן לא סגר לו את המיקרופון. הצתת בית הכנסת בכרמי צור דווחה שוב ושוב כ"שריפה במאחז בלתי חוקי". בעיצומה של מערכת הבחירות נזפו ניב רסקין וברק רביד באיתן כבל שכך לא מנהלים קמפיין, ש"יתעוררו כבר" ו"יילחמו על חייהם". בתפריט הקבוע: התנגחות בימין, אי־אמון בצה"ל ובמתיישבים ("לטענת", "לדבריהם"), לגלוג על ערכים שמרניים (ברקאי שאל נשים רווקות שמתפללות בקברי צדיקים אם הן מאמינות בטקסי וודו שכאלה), וקבלת הנרטיב הערבי (במהומות הערביות בתקופת החגים דווח על "הפגנות בכל רחבי הארץ עקב הפרת הסטטוס קוו בהר הבית". כעובדה: לא היתה שום הפרה של הסטטוס קוו בהר הבית, והשקר הפלשתיני הזה היה רק עילה לרצח יהודים).

 

"רגע גל"צ" שלי

לכל אחד יש את "רגע גל"צ" שלו, רגע שאותו ינצור, יזכור איפה היה ומה עשה כששמע מגיש בתחנה הצבאית מתבטא לטובת האויב, מזלזל בערכים שחשובים לו, טועה באופן מרגיז או משסע בבוטות מרואיין שאינו מהמחנה הנכון. רגע גל"צ שלי היה בערב יום הזיכרון הקודם לחללי מערכות ישראל. נכחתי בו לא כמאזינה בפקק אלא כמרואיינת. הנושא היה כיצד ראוי לציין את יום הזיכרון כשמדובר בילדי גן, והוזמנתי להשתתף בו כאמא לילדים. 

באותו בוקר פורסם ב"הארץ" על אודות תופעה של ביקורי חיילים בגני הילדים כיוזמה עצמאית של גננות, ללא הנחיה ברורה של משרד החינוך אם מדובר בפעולה אסורה. מגישת גל"צ יעל דן חשבה שזה נורא שאין למשרד מדיניות "והוא משאיר את הנושא פרוץ ופתוח לשיקול דעתה של כל גננת". רק באמצע הראיון הבנתי שנקלעתי למופע מטורלל, שבמסגרתו שואלים בבית של החיילים אם לילד מותר לראות חייל.

בדיון הארוך השתתף גם העיתונאי רענן שקד. אם יהין חייל במדים לדרוך בגן של בנו, הצהיר שקד, "אני מוציא את הילד מהגן! מה פתאום? מה זה צריך להיות? באמת, זה... 

אינדוקטרינציה". אני אמרתי שילדים שיכינו לחיילים ציורים וחבילות ממתקים, כמו שעשינו אנחנו בילדותנו, יגדלו ככאלה שיש בהם הכרת תודה והכרת הטוב. לפחות שלוש פעמים נשאלתי בתדהמה אם אמנם אסכים שחייל יגיע לגן של ילדיי. "חיילים הם חלק מתמונת הנוף שלנו כישראלים", עניתי באחת מהן, "אני לא מאוימת מחייל במדים שהילד שלי יפגוש. זה אח שלי, זה הבן שלי, זה אנחנו".

לדיון צורפה פרופ' רחל ארהרד מבית הספר לחינוך באונ' ת"א, שהסבירה, מהפן המקצועי, שיש לשלול הזמנת חיילים לגנים מפני "שחייל הוא מודל למלחמות... אנחנו רוצים שהילדים יהיו עם ערכים של שיח לשלום, עם פלורליזם, שנהיה עם ככל העמים, לא עם שחי על חרבו ומגיל שלוש מכינים אותו למלחמה עתידית". אני מזכירה: ערב יום הזיכרון. גלי צה"ל. לסיום פנתה יעל דן לכתבת החינוך ושאלה שוב, בטון המום: "אין שום מדיניות לגבי הבאת חיילים לגנים? כל גננת תעשה ככל שהיא רוצה?" הערתי בעדינות שהחיילים הם לא האויב, "את יודעת, יעל, הם אלה שמאפשרים לנו לישון בלילה. זה לא כזה מאיים לראות חייל". המגישה קטעה אותי וסיכמה: "כן, אוקיי, בואי נסתפק בזה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו