לא חוקים נוספים דרושים לנו, מול פרובוקציות השמאל והערבים, אלא יצירת התנאים שיאפשרו לאכוף את החוקים הישנים • כך יצליח הימין השמרני למשול באמת, כ־40 שנה לאחר המהפך הפוליטי
1 קשה להפריז בחשיבות העמוקה של החופש להתבטא ושל הזכות להיבחר ולהשפיע על המדינה. למעט אלימות אסורה או קריאה לאלימות, חובה להתאמץ ולחרוק שיניים כדי לשמור על קדושת העיקרון. השנים האחרונות לוקות בתסמונת "זאב, זאב". כמעט כל יוזמה חקיקתית או שינוי מדיניות נתקלים בזעקות שבר על "פגיעה בדמוקרטיה" ושאר ירקות פבלוביים. האינפלציה במחאות אינה מיטיבה עם הצורך החיוני בביקורת על מוסדות השלטון, ולמעשה מחלישה את השפעתה האמיתית של האופוזיציה, גם אם היא מצליחה להרעיש עולמות בתקשורת. עושה רושם שהציבור לא מתרשם מהסערות המלאכותיות.
המחנה השמרני־ימני ידע שנים של דיכוי וסתימת פיות. עם הסכמי אוסלו ובזמן ההתנתקות הושתקו קולות המתנגדים. אחרי רצח רבין הם גם נרדפו. השמאל פעל לסגור כלי תקשורת יריבים, אם ערוץ 7, בזמן שהיה היחיד, ואם "ישראל היום" באמצעות חקיקה בכנסת נגדו. דווקא משום כך צריך להיזהר עם עודף חוקים, בעיקר כאלה הנותנים כוח בידי נבחרי הציבור לפסול יריבים פוליטיים.
2 הבעיה בחוק ההשעיה אינה נעוצה בחוק עצמו כמו בתנאים או בגורמים שהביאו לחקיקתו. "לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב". לא העכבר הוא הגנב האמיתי אלא החור המאפשר לו לסחוב לשם את גניבותיו. החוק, המבקש לפסול או להשעות ברוב של 90 ח"כ שסרח, נועד לסתום פירצה ולענות לערעור הדמוקרטיה הישראלית, או מה שנתפס ככזה. האם העובדה שח"כ מזדהה עם אויבי המדינה פוסלת אותו מכנסת ישראל? נטיית הלב אומרת שכן. אבל מי יבדוק את הראיות המרשיעות ויקבע שאכן הן מצדיקות פסילה? אני מעדיף שביהמ"ש יעשה זאת ולא הכנסת.
ואכן קיים סעיף 7א' בחוק יסוד: הכנסת, שלפיו אפשר לפסול רשימה או מועמד אם יש במטרותיהם או במעשיהם משום שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות, ותמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או ארגון טרור, נגד המדינה. ע"ס החוק פסלה ועדת הבחירות את מפלגת בל"ד, אולם ביהמ"ש העליון צימצם את הפרשנות לחוק וביטל את ההחלטה. הזכות להיבחר היא עניין כה גדול, עד שיש לעבור רף ראייתי מחמיר מן הרגיל כדי לשלול אותה.
לא מן הנמנע שיש בחוק ההשעיה רכיב של נקמנות. הם מעצבנים, ולכן אנחנו רוצים לסלקם. בסדר, אבל אחרי שניפטר מהם, מי ערב לנו שנעצור שם? פעמים רבות הוסיפו חכמינו סייגים לתורה וסייגים לסייגים, מתוך ראייה היסטורית ארוכת טווח בדבר טבעו הגמיש של אופי שמירת החוק. חופש הביטוי (וחסינות חברי הכנסת) נבחן בעיקר במקרים הקיצוניים.
אכן, קשה להישאר שווי נפש לנוכח נבחרי ציבור המשתמשים בחופש הביטוי כדי לנאץ את הקדוש לנו או לחתור תחת בסיס זהותה של המדינה. בתגובה אפשר להוקיע ולפעול נגד הביטויים, המעשים והאנשים, אבל רק במישור הביקורת הציבורית או בפנייה לביהמ"ש. נכון שהחוק לא היה בא לעולם לולא פרשנותו המצמצמת של סעיף 7א' בידי ביהמ"ש העליון, ובכל זאת דרושה זהירות עליונה. במקביל, יש לפעול בדרכים הידועות להשפיע על הרכב ביהמ"ש העליון, כפי שנעשה בשנים האחרונות.
3 אם נצלול לעומק חוק ההשעיה, נגלה שהסיפור האמיתי אינו החוק אלא הרצון שהחוק יפטור אותנו מהתמודדות עם האתגר שהח"כים הערבים מציבים לפתחנו. הם מערערים על זהותה הלאומית של המדינה? אדרבה, נרים את הכפפה ונחזק את ידיעותינו ההיסטוריות, את הבנתנו בתרבות ובמסורת עַמנו ואת מסירותנו לציונות. חוקים הם רק אמצעים; ללא אכיפה וללא חינוך, הם ייוותרו אות מתה בספר. לא פעם, חוקים דתיים, כאלה ואחרים, שנחקקו לא הוסיפו כבוד למסורת ישראל אלא גרמו לריחוק. כך גם ביחס לחוק החדש. במקום לחנך את הח"כים הערבים, נאכוף את החוק הקיים.
הימין מנסה לחוקק אך רוב הזמן הוא מגיב - לפרובוקציות הח"כים הערבים, לסערות מלאכותיות שהשמאל משית עלינו, לניירות עמדה ציבוריים (כמו מסמך החזון של "ועדת המעקב העליונה"), לבג"צים, לפעולות ארגוני "זכויות" בארץ ולחבירת ארגוני שמאל לארגונים אנטי־ישראליים בעולם.
כ־40 שנה אחרי המהפך הפוליטי, נראה שמתגבשת נכונות לבניית עילית חברתית חדשה ומנהיגות אינטלקטואלית אחרת מהישנה. הגיע הזמן למהפך גם בתחומים האחרים, לבד מהפוליטיקה: באקדמיה, במערכת המשפטית, בתקשורת, בארגונים לא ממשלתיים, במכוני מחקר ועוד. במקום לייצר חוקים חדשים, צריך לייצר את התנאים החברתיים והתודעתיים שיאפשרו לאכוף את החוקים הישנים, תנאים שיאפשרו לממשלה השמרנית למשול באמת.
4 לפני שבועיים הוזמנתי להרצות במכון ון ליר. מדובר במכון שמאל ותיק המספק תנאים לחוקרים במדעי הרוח והחברה לעסוק בתחום מומחיותם ולפרסם מחקרים וניירות עמדה. כמו ון ליר ישנם לא מעט מכוני מחקר שנטייתם הפוליטית דומה. לציבור השמרני-ימני אין אפילו בית רציני אחד, משופע בתקציבים, לגדל את הדור הבא של ההנהגה הפוליטית, המשפטית והאינטלקטואלית.
לפני כעשור עסקתי בדרכי שקיעתן של אליטות. אחת האבחנות שגיליתי ביחס להתפוררות הסמכות של העילית הוותיקה היא ההתכנסות בתוך עצמה ואבדן הסקרנות לשמוע את היריב. במקרה הטוב מנידים ראש בביטול, במקרה הרע - מקללים ומבזים אותו. כשנעלמת הסקרנות ודוהה הרצון למצוא אתגרים אינטלקטואלים חדשים, וכשהמציאות אינה מצייתת לחזון הפוליטי והתרבותי שהוביל את המחנה במשך שנים - מה שנותר הוא התבצרות במעוזים הישנים (באקדמיה, בתרבות, במערכת המשפטית ובתקשורת) מתוך הצורך הנואש בשימור ההגמוניה. לכן הזעקות והמהומות הדופקות על תודעתנו בכל שני וחמישי, ושעיקרן קריאת "העיירה בוערת" נוכח חילופי המשמרות בחברה.
במצב כזה, מתפתה קבוצה בתוך העילית הישנה להפיל על עצמה את הבית, מתוך מה שכיניתי "ברירת שמשון": אם היא לא מובילה יותר, תמות נפשה עם פלשת[נ]ים. מכאן תופעות כמו אלון ליאל, עמוס שוקן ודומיהם. מול חוסר האחריות ההיסטורי, צריכה המשמרת החדשה להפגין אורך רוח ואחריות לא לדחוק את הקץ, כדי לא לבצע מהלך דומה הפוך: בחפזונה להבקיע את חומות הבסטיליה, עלולה העילית החדשה להרוס את הבית כולו. לא חוקים נוספים דרושים לנו, אלא חיזוק התודעה הלאומית והעמקה בחינוך. בעיקר נדרשת אמונה וסבלנות כלפי התהליכים ההיסטוריים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו